אל תרגישו נבוכים ממחוות הנשיקה

הרגע האחד הזה שבו נישקו יונתן פולארד ואשתו אסתר את אדמת ארץ ישראל, עוד יהיה כאן מושא ל"דאחקות", אבל הוא היה רגע כמעט קדוש.

כמו יוצאי תימן ואתיופיה וגלויות נוספות, שירדו מכבש המטוס או האוניה ונישקו את רגבי אדמת ארץ ישראל בעיניים דומעות, "יוסף" של דורנו, שמבחינות רבות נבגד ב"בור" כלאו 35 שנה, המחיש בנשיקה הזאת, למסלול האספלט בואכה לוד, לא רק את תקוותו וחלומו האישי שלו, אלא את התקווה המפורסמת "בת שנות אלפיים"; את הכמיהה "להיות חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".

יש גם "צומוד" יהודי

אל תרגישו נבוכים. אל תנועו בחוסר נוחות על מקומותיכם. נכון - "המחווה" הזאת לאדמת ארץ ישראל שייכת לכאורה ל"פעם", לתקופת "אדמה־אדמתי" המיתולוגי של אלכסנדר פן ומרדכי זעירא. אבל היא גם מסמלת משהו זך וטהור ותמים שאבד לרבים מאיתנו עם השנים - האהבה הפשוטה, הלא מתחכמת, לארץ ישראל הפיזית, הגשמית.

איזה מזל שפולארד לא נשאר שם, כפי שהמליץ לו אולמרט ב"הרבה טקט". איזה מזל שרה"מ נתניהו לא נענה להמלצת האיוולת של קודמו "לדלג" על קבלת פנים, ולו סמלית, ליונתן פולארד. חלק מאיתנו רוטטים מהתרגשות למראה פלשתינים, תושבי הארץ הזאת, כשהם מנשקים את רגבי אדמת הארץ ואף מסבירים בידענות והתפעלות כי זהו "הצומוד" שלהם (ההיצמדות לאדמה והעמידה האיתנה), ויש לכבד זאת.

ובכן - יש גם צומוד יהודי! זו אינה עבודת אלילים. אין מצווה לנשק את האדמה, אבל רגשות ביהדות ובמפעל הציוני המתחדש היו תמיד כלי ביטוי. ההתייחסות לארץ ישראל רק מהראש היא התייחסות מעט נכה. גם תפילין וסידור ומזוזה וטלית ולעיתים אף דגל וסמל מנשקים. אז מה? זה הופך ל"עבודה זרה"?

ברוך הבא לארץ ישראל, אחינו יונתן פולארד. הנשיקה שלך לאדמת ארץ ישראל, אינה שייכת לאף פוליטיקאי, שינסה לנכס אותה אליו. היא פרטית - שלך, וציבורית - של כולנו - שמאל, וימין, דתיים וחילונים. היא כלחן עתיק ומתחדש למילים של משורר נשכח, פופולרי בשעתו, דוד שמעוני: "ואף על פי כן ולמרות הכל - ארץ ישראל". רענון למימד שנזנח על ידי רבים. טוב שבאת הביתה. טוב שהזכרת לנו.