ובתגובה עצרה המשטרה את שפי פז. שוב

לא פחות מ־14 סעיפי אישום מעטרים את כתב האישום שהגישה השבוע משטרת ישראל כנגד שפי פז. פז, פעילה חברתית בדרום תל אביב, מואשמת בהשחתת פני מקרקעין, קשירת קשר לעשות עוון, פגיעה בפרטיות, הסגת גבול ועוד כמה ביטויים משפטיים אימתניים. בפועל, מדובר בהרבה גרפיטי, הפגנות מול בתי שופטים וכניסה לגן ילדים מלווה בצילום וידאו.

זה לא חדש ששפי פז נמצאת הרבה זמן על הכוונת של משטרת ישראל. היא הקימה את ארגון "החזית לשחרור דרום תל אביב", וביחד עם חבריה משתדלת לעשות למשטרה חיים קשים, כשהם חושפים את קלונה באי־טיפול בפשע הגואה בדרום תל אביב, וכשהם דורשים ממנה לטפל בזה. במשך חודשים ארוכים אוגרת משטרת ישראל חומרים נגדם, אבל רוב ההישגים מסתכמים באישומי גרפיטי. אלא שלפני כשבועיים נפל בחיקה של המשטרה דג שמן. שפי וחבריה נכנסו לגן ילדים וצילמו את העימות שהיה להם עם הגננת. מאז התחילה מסכת רדיפה נגד שפי כאילו היתה חלק מכנופיית פשע בלוד. חקירות ליליות, איזוק ידיים ורגליים במשך שעות ארוכות, דיוני הארכות מעצר, מעצרי בית ומה לא. המשטרה גם החרימה להם את הפלאפונים וביססה חלק מכתב האישום על התכתבויות חצי מבודחות בקבוצות ווטסאפ.

מעל הכל מרחפת השאלה במה משטרת ישראל מחליטה להשקיע אנרגיה, כשהשמיכה שלה קצרה כל כך. זו אותה משטרה שלא מצליחה לאתר כ־50 אחוזים מהמסתננים שמוגש נגדם כתב אישום, ובזה אחר זה נמחקים אותם כתבי אישום בגין עבירות אלימות, רכוש וסמים. אישומים קשים, לא גרפיטי. העבריינים האלה עדיין ברחוב, ושפי פז? במעצר בית. וכך, בימים של קרבות ירי בלוד, התנקשויות בכביש שש ופשע מבהיל במגזר הערבי, משקיעה המשטרה מעל ומעבר בשפי פז. למה, בעצם? אפילו השופטים לא חושבים שמדובר בפצצה מתקתקת, והקלו בתנאי מעצרה של שפי.

בקול גלוי אני אומרת שאני בצד של שפי. היא לא מנומסת, לא תמיד נחמדה, ומתהלכת על גבול הפרובוקציה פעם אחר פעם. יש לי גם ביקורת, כי ילדים וגני ילדים הם מחוץ לתחום. ועדיין, שפי פז היא החיים עצמם. היא וחבריה, דורון ואיליה, שגם כנגדם הוגש כתב אישום, סופגים מקרוב את מה שאנחנו קוראים עליו מדי פעם בכותרות. הם אלה שהחיים שלהם השתנו בעקבות גלי ההסתננות לישראל, אל השכונות שלהם הגיעו האוטובוסים עמוסי המסתננים שחצו את גבול סיני, הם סובלים מהפשע וההזנחה, מהביוב ברחובות, מההשתלטות על בתי הכנסת והפיכתם לחמארות (ברים, בלשון העם), הסמים, האלימות וההפקרות. הם אלה שחווים על בשרם את אובדן הדרך והמדיניות של ממשלת ישראל בכל הקשור למסתננים בלתי חוקיים. הם אלה שמשלמים את המחיר כשהמשטרה לא מצליחה, וגם לא ממש רוצה, לטפל בג'ונגל הדרום־תל־אביבי. הם הופקרו על ידי הממשלה, העירייה, המשטרה ובג"ץ. התנהלות המשטרה מול פז חסרת כל פרופורציה למה שקורה בשטח, ועולה ממנה ריח רע של נקמנות והתחמקות מטיפול בבעיות הקשות באמת.