הכל אישי, ויש לזה מחיר

לאט לאט, כמעט מבלי שנשים לב, הכל הופך אישי יותר. מערכות הבחירות האחרונות, וזו המתרגשת ובאה עלינו במיוחד, הן דוגמה טובה לכך: פעם בחרנו במפלגה שייצגה ערכים שדמו ככל הניתן לערכים שלנו. הפרסונה היתה שם כדי לשרת אידיאל. שאלנו את עצמנו, מי יצליח ליישם את האמונות שלנו בעולם המציאות באופן הטוב ביותר, המועיל ביותר. מי יוביל אותנו לעתיד טוב יותר.

מובן שהיו התכתשויות על בסיס אישי, אי אפשר לדמיין עולם שבו אין כאלה. גם בין צ'ה גווארה ופידל קסטרו ביערות של סיירה מאסטרה, כשהעולם היה כולו אידיאלים, היו התנגשויות על בסיס אישי. אבל לא הם ולא המהפכנים שלחמו איתם, שמו את האישי במרכז, כי היו דברים חשובים ממנו. היתה אידיאולוגיה, היו ערכים, והם אלו שהובילו אותם Hasta la Victoria Siempre, עד לניצחון, לעד.

דמיינו שתי תמונות: האחת היום, שבה האדם במרכז וממלא את הפריים, והשנייה קדומה יותר, אולי בגווני ספיה רכים, שבה המצלמה רחוקה מפניו, ורואים גם שמיים. כמו בכנסייה גותית, בחרוטיה הגבוהים, היתה תחושה שיש משהו גדול מאיתנו. ההשלכות של התחושה הזאת הן אולי המהותיות ביותר להגדרת קיומנו: האם אני ואפסי עוד, או שמא יש משהו גדול ממני, ששווה להילחם בעדו, להקריב בעדו, ושמאחד אותי עם אחרים שמאמינים באותו דבר חיצוני ממני, חיצוני מאדם אחר?

כאלו הן האידיאולוגיות הגדולות. הדתות. בלעדיהן העולם שלנו ריק, כי הוא מכיל רק אותנו, ואנחנו מוגבלים ומלאים פגמים. עולם שבו האדם במרכז יכול להיות נפלא מחד, כי אין בלתו ושום דבר לא יכול לנצל את אמונתו התמימה או לתעל אותו בציניות למטרות אחרות, אך מאידך, וזהו מאידך גדול מאוד, זהו עולם אומלל, דל, רזה ורע.

זוהי מגמה שמתרחשת, אם לא כבר קרתה, בעולם המערבי כולו; הפוסט מודרניזם משיל את הקליפות, ומותיר אותנו עירומים ממהות מלבד מהותנו הפרטית, האישית. והאנטי־ערכים האלה מגיעים גם לכאן, לאי שהושתת על ערכים, שלא היה קם בלעדיהם, ומכרסמים בו, מכרסמים בהם, בלעג ובעייפות.

ארבע מערכות בחירות ברצף נתנו לנו אבולוציה על ספידים: אם בראשונות עוד דיברו מעט על ערכים - ברביעית היא נמוגה בעשן. יתרה מכך: אם בראשונות דובר ברמז על יצירת חלופה לראש הממשלה, בגלל כתבי האישום התלויים כנגדו, כלומר - אין לרוצים להחליפו דבר אישי נגדו, אלא רצון בהנהגה חדשה נקיית כפיים, כיום אין אפילו בדל של אמירה חיובית. מחנה ה"רק לא ביבי" אומר פשוט רק לא ביבי. אישי לגמרי, שלילי לגמרי.

במקום כזה, שבו השלילה מולכת, שבו האישי מוביל (מי יודע איך קוראים למפלגה של גדעון סער? או של חולדאי? אין להן צורך בשם, כי יש שם לעומד בראשן. הבחירה היא בו ולא באידיאולוגיה שלו, כי אין כזאת), גם האזרחים ישכחו את ערכיהם. האם זה סביר לדרוש מהאזרח הקטן להיות יותר גדול ממנהיגיו? מובן שלא. אבל אם אין דיבור ערכי בהנהגה, איך אפשר לצפות מהאזרחים לסולידריות, להקרבה, למשמעת, לחשיבה על האחר?