"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הכל אישי, ויש לזה מחיר

,עודכן

לאט לאט, כמעט מבלי שנשים לב, הכל הופך אישי יותר. מערכות הבחירות האחרונות, וזו המתרגשת ובאה עלינו במיוחד, הן דוגמה טובה לכך: פעם בחרנו במפלגה שייצגה ערכים שדמו ככל הניתן לערכים שלנו. הפרסונה היתה שם כדי לשרת אידיאל. שאלנו את עצמנו, מי יצליח ליישם את האמונות שלנו בעולם המציאות באופן הטוב ביותר, המועיל ביותר. מי יוביל אותנו לעתיד טוב יותר.

מובן שהיו התכתשויות על בסיס אישי, אי אפשר לדמיין עולם שבו אין כאלה. גם בין צ'ה גווארה ופידל קסטרו ביערות של סיירה מאסטרה, כשהעולם היה כולו אידיאלים, היו התנגשויות על בסיס אישי. אבל לא הם ולא המהפכנים שלחמו איתם, שמו את האישי במרכז, כי היו דברים חשובים ממנו. היתה אידיאולוגיה, היו ערכים, והם אלו שהובילו אותם Hasta la Victoria Siempre, עד לניצחון, לעד.

דמיינו שתי תמונות: האחת היום, שבה האדם במרכז וממלא את הפריים, והשנייה קדומה יותר, אולי בגווני ספיה רכים, שבה המצלמה רחוקה מפניו, ורואים גם שמיים. כמו בכנסייה גותית, בחרוטיה הגבוהים, היתה תחושה שיש משהו גדול מאיתנו. ההשלכות של התחושה הזאת הן אולי המהותיות ביותר להגדרת קיומנו: האם אני ואפסי עוד, או שמא יש משהו גדול ממני, ששווה להילחם בעדו, להקריב בעדו, ושמאחד אותי עם אחרים שמאמינים באותו דבר חיצוני ממני, חיצוני מאדם אחר?

כאלו הן האידיאולוגיות הגדולות. הדתות. בלעדיהן העולם שלנו ריק, כי הוא מכיל רק אותנו, ואנחנו מוגבלים ומלאים פגמים. עולם שבו האדם במרכז יכול להיות נפלא מחד, כי אין בלתו ושום דבר לא יכול לנצל את אמונתו התמימה או לתעל אותו בציניות למטרות אחרות, אך מאידך, וזהו מאידך גדול מאוד, זהו עולם אומלל, דל, רזה ורע.

זוהי מגמה שמתרחשת, אם לא כבר קרתה, בעולם המערבי כולו; הפוסט מודרניזם משיל את הקליפות, ומותיר אותנו עירומים ממהות מלבד מהותנו הפרטית, האישית. והאנטי־ערכים האלה מגיעים גם לכאן, לאי שהושתת על ערכים, שלא היה קם בלעדיהם, ומכרסמים בו, מכרסמים בהם, בלעג ובעייפות.

ארבע מערכות בחירות ברצף נתנו לנו אבולוציה על ספידים: אם בראשונות עוד דיברו מעט על ערכים - ברביעית היא נמוגה בעשן. יתרה מכך: אם בראשונות דובר ברמז על יצירת חלופה לראש הממשלה, בגלל כתבי האישום התלויים כנגדו, כלומר - אין לרוצים להחליפו דבר אישי נגדו, אלא רצון בהנהגה חדשה נקיית כפיים, כיום אין אפילו בדל של אמירה חיובית. מחנה ה"רק לא ביבי" אומר פשוט רק לא ביבי. אישי לגמרי, שלילי לגמרי.

במקום כזה, שבו השלילה מולכת, שבו האישי מוביל (מי יודע איך קוראים למפלגה של גדעון סער? או של חולדאי? אין להן צורך בשם, כי יש שם לעומד בראשן. הבחירה היא בו ולא באידיאולוגיה שלו, כי אין כזאת), גם האזרחים ישכחו את ערכיהם. האם זה סביר לדרוש מהאזרח הקטן להיות יותר גדול ממנהיגיו? מובן שלא. אבל אם אין דיבור ערכי בהנהגה, איך אפשר לצפות מהאזרחים לסולידריות, להקרבה, למשמעת, לחשיבה על האחר?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

קרני אלדד

עד גיל 40 הגדירה את עצמה כמוזיקאית, הלחינה, עיבדה, הפיקה, ניגנה (גיטרה וחליל) ושרה. הקליטה שלושה אלבומים של עצמה ועוד המון של אחרים. הקליטה דיסק בהוואנה, קובה, עם המוזיקאים הזקנים והמדהימים של האי. עבדה במועצת יש"ע, ובכנסת ישראל כדוברת של ח"כ אורי אריאל. כתבה בעיתונים שונים. מעצבת פנים בליבה ובעלת אולפן הקלטות במציאות.

כדאילהכיר