כתב אשמה חמור נגד התקשורת

ברכות להוצאת הספר שמחברו, חנן עמיאור, מבקש לפענח בין כותרות העיתונים והמהדורות מסרים סמויים. בספרו "הסדנה להנדסת תודעה" (הוצאת סלע מאיר) מסומנות דרכים המאפשרות לתקשורת "לעבוד" עלינו, ואלה, כך רומז המחבר, הן דרכי מניפולציה. למעשה, זהו כתב אשמה חמור נגד התקשורת. 

כאשר הקורא פורס לפניו את עמודי העיתון, הוא לא מודע לכך כי לעיניו מזדקרים גם עיוותים, משגים, דיווחים מוטים. כך, בעל כורחו, נעשה הקורא לקוח של מעשה רמייה. נדפסת ידיעה שתוכנה נמסר לכתב על ידי "משקיפים בוושינגטון", כדבריו. "משקיפים", למשל, הוא כינוי צופן שגור בין העיתונאים הנאלצים להעלים את זהות מקור המידע. אבל השימוש במונח זה ואחרים, מזהיר המחבר, הוא פתח להטעיית הקורא עד כדי בידוי ידיעות. לפעמים הברירה היא בין מידע אמין המתקבל מ"מקור בכיר" לבין הסתרת המידע. מניסיון אישי, זהו כורח בל יגונה. 

המחבר נוקב, בין השאר, בשמו של ברק רביד, שהיה הכתב המדיני של חדשות 13: "מי שיעקוב אחר הדיווחים שלו יגלה במהירות שרבים מהם, לא פעם עם כותרות דרמטיות ותמיד לרעת נתניהו, מיוחסים לכל מיני 'דיפלומטים אירופאים' עלומי שם". האם מאחורי הנדפס מסתתרות דמויות קש שבדו העיתונאים כדי להעביר מסרי תעמולה? 

הספר מדגיש כי דיווחים בשמם של מקורות עלומים הם תמיד לרעת נתניהו. ויש עיתונאים המצויים בניגוד עניינים מובהק. אביעד גליקמן, הכתב לענייני משפט בערוץ 13 - דיווחיו מגמתיים, חפים מביקורת על הפרקליטות. והנה, כך בספר, נתגלה כי רעייתו, עדי, שימשה בתפקיד בכיר במחלקת הדוברות של משרד המשפטים. כלומר, משק הבית של הזוג גליקמן נהנה ממשכורת קבועה מן הפרקליטות, בעוד בן הזוג מזין את המערכת בדיווחים אוהדים על הפרקליטות. או הציטוטים מפי מי שמוגדרים "מומחי ביטחון". כזכור, הם המליצו על מימוש ההתנתקות, כי זו תשפר את הביטחון. המציאות ידועה. דעותיהם נשענות על ניסיונם הביטחוני. האומנם? בהנהלת המועצה לשלום ולביטחון, מציין המחבר, מכהנים טליה ששון ואל"מ (מיל') שאול אריאלי. בעבר התמודדו על מקום ברשימת מרצ לכנסת. מקורות המימון של גוף זה הם קרנות שמאל מובהקות, גם הקרן החדשה לישראל. האם תוכן המלצותיהם מנותק לחלוטין מפעילותם הפוליטית? 

ואשר לסגנון: מוקד מרכזי לביקורת בספר הוא עיתון "הארץ". בעמודיו נפוץ הכינוי "נאצי" או "נאציזם". בעיני מבקר הטלוויזה של העיתון, רוגל אלפר, אפילו הקומיקאי צביקה הדר הוא "תומך בנאציזם". הנימוק: הדר לעג למתנגדי הכיבוש. ובכלל, ממשלת נתניהו נאצית. העיתונאי יואב לימור לנאצי ייחשב, כי הפיק סרט על ההתבוללות. ולא ידענו כי המכביה נאצית משום שהיא מיועדת ליהודים בלבד. ישראל עצמה נאצית. 

כל אלה דוגמאות לקוטות מן הספר. האם אלה פני התכנים של העיתונות העכשווית בישראל? אכן, אך בלשון הכללה. הדוגמאות המובאות כאן ואחרות משפיעות על פני רוב המרחב התקשורתי. אנו רק נמליץ לצרכן האקטואליה: ראה הוזהרת. ספר זה יפקח את עיניך. קריאתו תחשוף מהמורות חבויות.