ההשתלבות ניצחה את חזון האוטונומיה

בסוף השבוע יתקיימו הבחירות לתפקיד יו"ר "ועדת המעקב העליונה לציבור הערבי בישראל". היו"ר הנוכחי, ח"כ לשעבר מוחמד ברכה, מהבולטים במנהיגים הפוליטיים בישראל ויו"ר חד"ש בעברו, יתמודד מול ח"כ לשעבר מסעוד גנאים, איש חינוך, חבר התנועה האסלאמית הדרומית. ההכנות לבחירות לראשות הוועדה מתקיימות כמעט במחשכים, בפגישות אישיות ובלי קמפיינים ויח"צ, אולם מעליהן מרחף סימן שאלה לגבי מהותה ותפקידה של ועדת המעקב העליונה.

הוועדה הוקמה לפני כ־40 שנה במטרה לאגד את הציבור הערבי כמיעוט לאומי, ונועדה לשמש מעין פרלמנט "אוטונומי" שיטפל בנושאים הבוערים בחברה הערבית מול הממסד. עד סוף שנות ה־90 כללה הוועדה נציגים מכל הקשת הפוליטית, כולל ח"כים ערבים ודרוזים מהמפלגות הציוניות. יו"ר הוועדה היה גם יו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות, כלומר ראש רשות מקומית, מה שהקנה לתפקיד את הפריבילגיה להיכנס לכל משרדי הממשלה בכובעים שונים, כולל כיו"ר ועדת המעקב העליונה.

במשך שנים סברו שרים ופקידים בכירים ששיח עם נציגי הוועדה או עם היו"ר שלה, גם בכובעיהם האחרים, פירושו הכרה באזרחי ישראל הערבים כמיעוט לאומי המאוגד תחת קורת גג פוליטית אחת. הרתיעה הממסדית נמשכה, למעט מקרים חריגים שבהם נועדה הממשלה עם הוועדה, כמו לאחר הטבח במערת המכפלה ב־1994 ולאחר אירועי אוקטובר 2000.

במפלגות הערביות שוררת תמימות דעים לגבי חשיבות הוועדה כפתרון לשתי בעיות: שיעור ההצבעה הנמוך, לפחות עד להופעת "המשותפת", וסוגיית הזרמים שאינם מיוצגים בפוליטיקה הערבית ברמה הארצית. המחלוקת, שצפה לקראת הבחירות הקרובות לתפקיד היו"ר, היא סביב שיטת הבחירות: בפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שהוצא מחוץ לחוק, ובמפלגת בל"ד, מעוניינים לקיים בחירות פתוחות וישירות לראשות הוועדה ולנציגיה, לפי מודל של מיעוטים תרבותיים ולאומיים אחרים בעולם. בחירות פתוחות שכאלה יהפכו את הוועדה לנציגות נבחרת ועצמאית שתוכל לשמש בסיס לאוטונומיה חינוכית או תרבותית בעתיד.

יש הרואים בדרישה זו משום איתות בדלני שעלול לסכן את האינטרסים של הציבור הערבי. מנהיגי ועדת המעקב, כולם שחקנים פוליטיים, בעצמם אינם ממהרים להאיץ מגמה זו, העומדת בסתירה למגמת ההשתלבות של אזרחי ישראל הערבים, במיוחד הדור הצעיר, באקדמיה, בשוק העבודה, ובמערכות הציבוריות. כך יוצא שלמרות שבמישור ההצהרתי חברי הוועדה נאמנים לייעודה המקורי - לגבש את תודעת הזהות הלאומית של המיעוט הערבי, ולמרות גורמים שעדיין תולים בה ציפיות שתהפוך "קרש קפיצה" רעיוני וארגוני לדרישה לאוטונומיה, מגמת ההשתלבות בחברה הישראלית ניצחה את הנטיות הבדלניות. אוטונומיה והשתלבות לא הולכות יחד; למרות הרטוריקה הכיוון המסתמן הוא השתלבות.