הסכמי השלום: ישראל הפכה מבעיה אזורית לאבן שואבת

הסכמי השלום עם מרוקו, איחוד האמירויות, בחריין וסודאן מעוררים דיון בשאלת התמורות שצפויות לקבל מדינות אלה עבור הנורמליזציה ביחסיהן עם ישראל: הכרה אמריקנית בריבונות מרוקו באזור הסהרה; מטוסי חמקן מתקדמים למדינות המפרץ; הסרת סודאן מרשימת המדינות הנגועות בטרור. כדי לעמעם מחשיבותם, מוצגים "הסכמי אברהם" כהסדרי תועלת בלבד, מה שמרוקן לכאורה את המושג "שלום" מתוכנו, ובוודאי אינו עונה להגדרה של יחסים מדיניים המבוססים על הזדהות ערכית ועל שותפות אמת שאינה תלויה בדבר.

מדובר בתפיסה נאיבית של הפוליטיקה הבינלאומית ושל הסכמים מדיניים. העידן העכשווי עומד בסימן ריאליזם קר ומחושב, שבמידה רבה החליף את השאיפה ליצור עולם המבוסס על שותפות ערכית. אבל מאז ומתמיד הכילו הסכמי שלום שנחתמו בין מדינות מטען של ריאל־פוליטיק ומפגש של אינטרסים. הדברים נכונים גם לגבי המזרח התיכון.

חוזה השלום עם מצרים נותר הסכם בין מנהיגים ולא בין העמים, וקהיר נהנתה מתגמולים מוחשיים כגון סיוע כלכלי אמריקני ונשק מתקדם. הדבר נכון גם לגבי הסכם השלום עם ירדן, ועל אחת כמה וכמה גם לגבי ההסכמים עם הפלשתינים, שנשענו הרבה פחות על אהבת חינם ויותר על מהות אסטרטגית, גם אם זו התבררה כמופרכת. הפנטזיה הרומנטית מבית המדרש המדיני האירופי על הסכמים נוצצים שבמהותם עומדות שותפות ערכית ונכונות לפיוס נצחי, מעולם לא היתה התבנית שעליה נשענה החתירה להסכמים בין ישראל לשכנותיה, גם אם ניסו לשווק אותם ככאלה.

אולם דווקא מתוך התועלתנות המקופלת בהסכמי אברהם, עולה התובנה העמוקה יותר לגבי מעמדה של ישראל, המתייצבת כמעצמה לכל דבר ועניין. ישראל תמיד הוכיחה את עצמה בשדה הביטחוני ואף נתפסה כילד החזק של השכונה. אבל מעצמות אינן נמדדות רק ביכולתן הצבאית, אלא ביכולתן לסנכרן בין תחומי עוצמה נוספים - כלכליים, טכנולוגיים ומדיניים. בעשורים האחרונים הפכה ישראל לסוג כזה של כוח אזורי; מדינה המחזיקה בעוד מקורות עוצמה, נוסף על הצבאי.

ישראל מנהלת את האיומים הביטחוניים מול חמאס ברצועה, חיזבאללה בלבנון ואיראן בסוריה כסוג של פעילות ביטחון שוטף, מבלי שאלה מציבים עליה איום ממשי, ובד בבד משקיעה משאבי עתק בתחומים אחרים שבהם נמדדת עוצמתה. בדור האחרון, ישראל היא מדינה הנמצאת בחזית הקדמה הטכנולוגית, מדינה שנהנית מעומק אסטרטגי ומדינה בעלת מקורות אנרגיה משלה.

כל אלה מקנים לישראל ערך מוסף בעיני סביבתה. על רקע זה ניתן להבין את המהלך של סודאן, הנובע מהכרה ביתרונות ישראל בתחום החקלאות הטכנולוגית, מרוקו הבינה את עוצמתה המדינית של ישראל בוושינגטון, ואילו המפרציות זיהו את מעלותיה הכלכליות. מנקודת מבט זו, נכון יותר יהיה לנתח את התועלתנות של הסכמי אברהם לא כנקודת החולשה שלהם, אלא כנייר הלקמוס שמעיד, בהפוך על הפוך, על הדרך שעברה ישראל בדרך להפיכתה לאבן שואבת, ולא לבעיה של האזור והעולם.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר הסכסוך היהודי־ערבי, ובכיר לשעבר בשב"כ