80 שנה לפני החיסול המוצלח בטהרן, הסתיימה פעולת "ההגנה" בטרגדיה
שמונים שנה מפרידות בין הביצוע המושלם של הלוחמים העלומים בטהרן בשבוע שעבר, לבין הביצוע הכושל של "ההגנה" ב־1940, שהוביל לטביעה למוות של מאות מעפילים • סיפור של השכחה
אוניית הגירוש הבריטית פאטריה טובעה ב־25 בנובמבר לפני 80 שנה מול חופי חיפה, על ידי ארגון ההגנה. קרוב ל־300 מעפילים, נשים, זקנים וטף, מצאו בה את מותם כששקעה למצולות. זו היתה טעות נוראה. ים של יכולות מפריד בין הביצוע המושלם של הלוחמים העלומים - אנשי מוסד על פי פרסומים זרים - בנובמבר 2020, בעת חיסולו של פחריזאדה באזור טהרן, לבין הרשלנות, הפזיזות והיעדר התכנון שגילו אנשי "ההגנה" בנובמבר 1940.
שרידי הפאטריה במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה, 2009 // צילום: מוטי קרניאל
אלה היו ימי המדינה שבדרך. ראשי ההגנה ביקשו באמצעות פגיעה מבוקרת ומדודה בפאטריה, לעכב את הגלייתם המחודשת של קרוב ל־2,000 יהודים, פליטי שלוש אוניות, שהבריטים תפסו שבועות אחדים קודם לכן ליד חופי הארץ. הפאטריה - במקור אוניית נוסעים צרפתית - היתה אמורה, על פי התוכנית הבריטית, להפליג עימם למאוריציוס הרחוקה שבאוקיינוס ההודי. אלא שמטען חבלה במשקל ק"ג אחד, שהופעל בבוקר 25 בנובמבר 1940 - שמלכתחילה נועד רק לעכב את הספינה - קרע את אחד מלוחות הפלדה הישנים שלה, והיא שקעה במהירות.
חלק מהמעפילים, שעודכנו מראש בתוכנית "הפיצוץ המבוקר", קפצו למים. אחרים טבעו בתאיהם. מאות חולצו ממימי נמל חיפה על ידי הבריטים וסירות ערביות שהיו בנמל. רבים מתו מחפצים שהיו על הספינה ופגעו בהם כשהיו במים. ממדי האסון לא היו ברורים תחילה. רבים הוכרזו כנעדרים, אך בכל יום, לאורך כמה שבועות, פלט הים גופות נוספות. זה היה אחד האסונות הגדולים בתולדות הציונות; תוצר של שיקול דעת מוטעה שזכה למגוון של הצדקות, פרשנויות והסברים שבדיעבד. אולי לכן הוא הודחק עם השנים והושכח. בירושלים ובחיפה אמנם נקראו רחובות על שם הפאטריה, ובמוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה מוצג עד היום חלק מדופן האונייה ואף נערכים אירועי זיכרון לנספים. גם חוקרים רבים דשו באירוע הטרגי, אבל במערכת החינוך - שלא במקרה, כנראה - ממעטים כיום לעסוק בפרשה שטלטלה את היישוב היהודי באותם הימים.
הדילמה הראשונה שהתעוררה לאחר הטבעת הפאטריה היתה מוסרית־הגדרתית: האם מדובר בקורבנות של אסון פזיזות וטעות, או בקורבנות של מאבק הרואי שמסרו את נפשם כאנשי מצדה ברוח "תמות נפשי עם פלישתים"?
בין פאטריה לתל חי
עוד לפני שהתברר מי אישר או נתן את ההוראה - עניין שנוי במחלוקת עד היום - הכריז ברל כנצלסון כי זהו המעשה הציוני הגדול ביותר שנעשה בתקופה האחרונה, ואף הוסיף: "דעו לכם שיום פאטריה לנו הוא כיום תל חי". בנסיבות הימים ההם ובעיניו שלו, ולמרות שהיה מדובר בכשלון, ראה ברל באסון ובקורבנותיו מחיר הכרחי. בדומה לו התבטא גם אליהו גולומב, מפקדה הבלתי מוכתר של "ההגנה" באותם הימים. גולומב הבהיר כי עבורו, יום פאטריה אינו יום שחור, וכי מדובר בקורבנות במסגרת המאבק לעלייה, "קורבנות שיש בהם טעם". גם יצחק טבנקין, מאבות התנועה הקיבוצית, בחר להגדיר את הנספים כ"חיילים גיבורים ואלמונים". כשלושה שבועות לאחר האסון העסיקה את צמרת מפא"י השאלה האם לצרף את הרוגי פאטריה לרשימת המיתוסים שמחזקים את בניית כוח המגן היהודי.
האונייה שוקעת בנמל חיפה, 1940 // צילום: מתוך ויקיפדיה
מי ששתק באותם ימים, בניגוד למנהגו, היה נתן אלתרמן, שרק לאחר מותו נחשף שירו, "הנספים על החוף", שהתייחס לפרשה. אחד הבודדים שבכל זאת מחו באותה עת נגד הקו הרשמי היה יצחק לופבן, עורך השבועון "הפועל הצעיר". לופבן ציין כי יום טיבוע הספינה הוא השחור ביותר ב־32 שנותיו בארץ ישראל, וכי "לא ייתכן שיהודים מקדשים את השם על ידי הריגת יהודים אחרים". הוא הוענש, קצת קשה להאמין היום, בסטירת לחי מצלצלת במערכת עיתונו על ידי עמוס בן־גוריון, בנו של המנהיג. סגנו של לופבן, ישראל כהן, חרג גם הוא מהקו, כשכתב על "היום המר ונמהר" שבו "הטביעה יד זדונית את האונייה".
שנים טענו רבים כי ראשי ההגנה עשו את הפעולה ללא אישור המחלקה המדינית של הסוכנות - הדרג המדיני המוסמך של אותם ימים, אבל אז הגיע מחקרו פוקח העיניים של ההיסטוריון פרופ' מאיר חזן מאוניברסיטת ת"א, שפורסם בכתב העת "ציון" תחת הכותרת: "אוי ארצי מולדתי". חזן חשף שם כי בהיעדרו של דוד בן־גוריון מהארץ בימי טיבוע הספינה, משה שרת הוא שאישר את הפעולה. האקדח המעשן היה מכתב שכתב שרת במארס 1962 לרב ולסופר חיים בלוך. חזן איתר אותו בתיקי הארכיון הציוני. שרת מודה שם במילים מפורשות באחריות לטיבוע הפאטריה:
בפקודת החתום מטה
"עלי לאשר ולקיים את העובדה..." כתב שרת, "כי אכן בפקודת החתום מטה, ומכל מקום באישורו, טובעה האניה 'פאטריה' בשעתה... גם מעולם לא סיפרתי את המעשה בפומבי. אבל היו לי הזדמנויות לציין בחוגים מצומצמים, כי טיבוע 'פאטריה' נעשה באישור המוסד הלאומי העליון שפעל באותה שעה, הווה אומר, המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אשר החתום מטה עמד אז בראשה..."
"אילו נשאלתי מעל במה ציבורית לתפקיד שמילאתי באותה פרשה", הסביר שרת, "לא הייתי מכחד את האמת... לא הייתי מתפאר במעשה זה שנמצא כרוך בדמים מרובים, אבל הייתי מציינו לא כדבר שצריך להצטדק עליו, אלא כעניין של מילוי חובה ועמידה באחריות.... אמנם האישור ניתן לתוכנית של גרימת חבלה לאונייה גרידא, ולא למעשה שיהיו כרוכים בו קורבנות אדם, אבל במקרים כאלה לא תמיד אפשר לראות את הנולד וכל המאשר את הפעולה, נושא באחריות לתוצאותיה הצפויות והבלתי צפויות... אין מנוס מתוצאות כאלה במערכה מדינית של עם העומד על נפשו, אשר בה נתבעים בניו להקריב חייהם למען עתידו".
אחרי האסון התנחם היישוב מעט בהחלטה הבריטית להשאיר בארץ את המעפילים שהיו על סיפון הפאטריה וניצלו. אלא שהבריטים קיבלו במקביל עוד החלטה, מקוממת, לגרש מהארץ יותר מ־1,600 מעפילים, פליטים יהודים מאירופה, שהגיעו אליה באונייה אטלנטיק, אחת משלוש האוניות שחלק מנוסעיהן הועלו לפאטריה קודם טיבועה.
הפרשה הזאת לא נותרה רק היסטוריה מהימים שלפני קום המדינה. לאורך השנים היא הפכה לוויכוח על גבולות הכוח והמאבק, על מחירו וגם על מקומם של הנספים באסונות מעין אלה באתוס הציוני. עם זאת, האסון הודר במידה רבה מהזיכרון ההיסטורי הלאומי. לצד אסונות נוספים בתולדות ההעפלה לפני ואחרי קום המדינה - 767 קורבנות האונייה סטורמה או 44 קורבנות "האגוז", ראויים גם הנספים בפאטריה להיכנס לקטגוריה של "גיבורים בעל כורחם". הם נפלו - בנסיבות של תקלה קשה - על מזבח תקומת ישראל, וראויים להיזכר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו