מהנעשה בכדור "הארץ"

את בוקר יום ראשון פתח עיתון "הארץ" בכותרת "מבצע התנקשות באיראן"; לא חיסול, חלילה, כי אם התנקשות. אם הקורא הנבון טרם שתה קפה והתעלם מהנוסח, הרי טורו של רוגל אלפר למחרת הסיר כל ספק: החיסול אינו אלא "רצח". "יש דמיון רב", כותב אלפר, "בין רצח מוחסן פחריזאדה לבין רצח יצחק רבין. בשני המקרים נרצחו אישים רק בגלל שנתפסו כסכנה קיומית לביטחון ישראל". את התמונה השלים הפרשן הביטחוני עמוס הראל, שבאופן לא מפתיע הגדיר את מבצע החיסול "הצלחה טקטית עם סיכון להסלמה אסטרטגית" - קביעה היושבת על תיאוריה פוליטית חדשה ומוזרה: ככל שתערער את השפיץ של האויב - כך יורע מצבך. 

ניר גונטאז' ונועה לנדאו - כוכבים נוספים בשמי "הארץ" - היו פחות זהירים: "חיסולים לא מובילים לכלום מלבד הסלמה". כלומר, אם רוגל אלפר לא הביע אלא רעיון ישן־ נושן של עיתון האליטות, "אנחנו לא צודקים" - הרי עמיתיו הוסיפו שבעצם "אנחנו גם לא חכמים". בעוד המוני בית ישראל הפטירו אחר החיסול: "באבוד רשעים - רינה", ב"הארץ" השביתו את השמחה, שהרי בעולם פוסט־מודרני אין רשעים, וממילא אין רינה. גם היסטוריה אין: הפיגוע האיראני בבניין השגרירות הישראלית בבירת ארגנטינה (1992) לא נספר בחשבון הדמים.  

אכן, בעשור האחרון רבים נטשו את "הארץ" לאנחות, ועדיין אין להקל בו ראש. שיעור החשיפה אמנם מזערי, אבל זה היומון שמאז ומעולם הונח על שולחן השופט, המנכ"ל והפרופסור. שמנה וסולתה. זה העיתון המדובר בשיחות מסדרון של חוקרים בקמפוס, המטרופולין הרעיוני שאליו נכנסים ויוצאים כל המי ומי. "הארץ" מהדהד מעבר לקווי הגבול של עיתון מסחרי, שכן הוא משמש פלטפורמה עבור מערכות נוספות, שכולן פועלות כקונגלומרט עוצמתי - אקדמיה, פילנתרופיה, פקידות, עסקים. מעבר לתפקידו כזירת מפגש של אליטות, "הארץ" משמש שלוחה מקומית של הגל הבינלאומי הפרוגרסיבי. סימן לכך אפשר לראות בעובדה שבשעה ש"הארץ" גינה (למעשה) את החיסול, עשה כך גם האיחוד האירופי. אירופה והשלוחה היהודית־אירופית במזרח התיכון מעולם לא היו קרובות כל כך.

בהשראת רעיונות אנטי־אמריקניים ופוסט־קולוניאליים, הפך העיתון הפוסט־מודרני מליץ יושר עבור חברות פרה-מודרניות המתגרות במערב, ובתוך כך הציב את קבוצות השוליים (למשל, נשים ולהט"ב באיראן) חשופות לגחמות השלטון הקיצוני. הנה הסבר: ב־30 השנים האחרונות העילית הישראלית (או מה שנשאר ממנה) יצקה לתוך "העיתון לאנשים חושבים" מסגרות חשיבה ותוכן מיובאים. רוחות שנשבו באקדמיה, בעיקר באירופה ובאמריקה, חלחלו אל העיתון ללא בקרה, והפכו אותו זר, מוזר ומטורלל.

כבמה וכשלוחה של רעיונות אוניברסליים וקוסמופוליטיים, התגייסו העורכים לערטל ולנשל את הישראלים מתרבותם ומכור מחצבתם. למשל, ב־20 השנים האחרונות החל "הארץ" מעניק במה מפנקת למזרחים, בתנאי, כמובן, שידברו בשם מזרחיותם, לא חלילה בשם לאומיותם ודתיותם (ע"ע אווה אילוז, יעל ברדה, האני זוביידה, ערס־פואטיקה וכו'). העיקרון פשוט: אנו, העילית, נעמיד את הפלטפורמה והארומה לטובת מי שיעדיפו את זהותם האתנית על זו הלאומית/מסורתית/דתית. "הארץ" לא בדיוק "שכח מה זה להיות יהודים", אלא בנה מפעל הנדסי שתכליתו להשכיח את שורשי היהדות של הארץ.    

"הארץ" לא שיקף מציאות, אלא בעיקר יצר אותה. התוצאה: עיתון המדבר בעיקר ליושבי הבועה המתכנסים תדיר בבתי הקפה התל־אביביים, וזה, גבירותיי ורבותיי, לא מצחיק אלא עצוב. אם "הארץ" הוא עדיין "עיתון האליטות", מפחיד לחשוב איזה רושם ודימוי של ישראל מקבלות האליטות, שחלקן חורצות דין, ואחרות מעצבות את התרבות ואת ההשכלה. אם זה המתווך העיקרי של המציאות, אפשר להבין מדוע האליטות (בארץ ובחו"ל) מפתחות גישה מנוכרת, לעיתים עוינת, פה ושם אפילו סולדת, מהמרחב התרבותי־לאומי־ערכי הפועל אי שם בערבות הרחוקות, מעבר להררי החושך, רחוק־רחוק מכדור "הארץ".

ד"ר יצחק דהן הוא מרצה וחוקר החברה והתרבות הפוליטית בישראל