מרצ מחפשת את המחר

מרצ ניצבת היום בפני צומת דרכים קיומי. קל לבטל אותה. ללעוג לה. זה רוֹוח באווירה הנצחנית שהשתלטה עלינו. אבל מרצ היא גחלת לוחשת מהמדורה הגדולה של תנועת העבודה, שהבעירה כאן להבות היסטוריות וקבעה את הגורל שלנו לדורות. אובדנה יהיה יום לא קל. התרבות הפוליטית הישראלית כולה תחסר אפיק חשוב של ביטוי והשפעה. גם מפלגת העבודה מחשבת את ימיה, וירידת שתיהן מעוררת תחושה מדכדכת של סתימת בארות.

הסיבה היסודית לירידת מרצ ברורה: המציאות הפריכה את התוכנית המדינית שהיא הציעה לבוחרים בישראל. חלוקה של הארץ לשתי מדינות על גבולות 1949 אינה אפשרית, ולא רק "לפי שעה". רבע מאה חלפה מאז מסרה ישראל בהנהגת תנועת העבודה כולה לתנועה הלאומית הפלשתינית סמכויות אוטונומיות בדרך למדינה. הכשל המבני בניסיון הזה הובהר ללא ספק: פת"ח וחמאס הן תנועות לאומניות, לא לאומיות, ופניהן להרס ישראל ולא לבניית פלשתין. אנשי מרצ מתנחמים בנחמות שווא שונות, אבל בוחריה מתמעטים בעיקר מפני שהיא אינה מציעה אופק מדיני ממשי למדינה חפצת חיים. זה פוגע גם במפלגת העבודה, שנגררה אחרי מרצ בשנות ה־90.

כשהם אינם מרמים את עצמם, אנשי מרצ יודעים זאת היטב. זה מוכח בעובדה שתקוותיהם לחלץ את תנועתם ממשברה מכוּונוֹת בעיקר אל תוך החברה הישראלית פנימה, ולא לעדכון התוכנית המדינית, שאינו בכוחם. בשנים האחרונות הועלו במרצ שני מצעים אפשריים: האחד לעצור את מגמת ההפרטה, את השלטת בעלי ההון ואת הרחבת הפערים החברתיים, והאחר להפוך את מרצ למפלגה יהודית־ערבית החותרת לשילוב אזרחי וחברתי־כלכלי של אזרחי ישראל הערבים. האם המצעים סותרים? משלימים?

ב־15 השנים האחרונות התפתח אגף "אדום" במרצ סביב אילן גילאון וצעירי מרצ. הוא לא היה המשך של המגמות המעין־סוציאליסטיות של מפ"ם, אחת המייסדות של מרצ, מפני שמפ"ם הישנה היתה יותר מפלגה מגזרית של קיבוצי השומר הצעיר משהיתה מפלגת שמאל חברתי אמיתית. "האדומים" בוודאי לא היו המשך של רצ, השותפה של מפ"ם לייסוד מרצ בשנות ה־80, שכן רצ היתה מפלגה ליברלית מכוּונת לזכויות אזרח ואדישה לשאלות של שוויון חברתי.

"האדומים" במרצ כשלו בניסיונם למשוך אותה לכיוון סוציאל־דמוקרטי. חידושים אידיאולוגיים משמעותיים לא היו להם, ולבסוף גבר האליטיזם העמוק של מפ"ם ורצ. גילאון לא היה למנהיג המפלגה, וצעירי מרצ הצליחו להתבצר בחלק ממנגנון המפלגה ולא יותר. הם לא הצליחו להפוך את מרצ לכתובת לשכבות הנמוכות בחברה הישראלית. היא היתה ונותרה אחת המפלגות המתחרות על תמיכת המעמד הבינוני־גבוה, ללא הצלחה רבה.

הפיכת מרצ למפלגה יהודית־ערבית נראית על פניה כאימוץ דרכם של הקומוניסטים בתוך החזיתות השונות, חד"ש או "המשותפת". הנטייה של חלק ממנהיגי מרצ לא להגדיר אותה כמפלגה ציונית, אפילו במחיר של ניכור הבוחרים היהודים ובייחוד אלה מהשכבות החברתיות הנמוכות, היא סימן להליכה בדרכה של מק"י. האם היא מבשרת נטישה של הגדרה יותר חשובה - שישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית? זה היה הרושם מהרטוריקה השוצפת של מרצ נגד חוק הלאום, שכן הנמקותיה היו פוסט־ציוניות במובהק. נטישה כזאת תחסום את דרכה של מרצ אל בוחרים יהודים מסורתיים, עניים וציונים בהשקפתם.

בציבור הערבי דווקא ניכרת נכונות מסוימת להשתלב בישראל מבלי לדרוש ממנה להתנער מהאתוס הלאומי שלה. נכונות כזאת ביטאו דמויות כמו ראש עיריית נצרת עלי סאלם ולאחרונה אולי מנהיג רע"מ מנסור עבאס, ממשיכו של שייח' עבדאללה נימר דרוויש. אבל אם מרצ תתכחש לזהותה הציונית, היא תגזור על עצמה כליה ודאית. נשקפת לה תקווה כלשהי רק מאימוץ מצע ציוני וסוציאל־דמוקרטי מעודכן וישים, איחוד עם מפלגת העבודה ופנייה לשכבות העניות, לרבות יהודים מסורתיים וערבים שוחרי השתלבות.