"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אלימות בין-מגדרית: המציאות שהקמפיין מונע מכם לראות

,עודכן

בשבוע שעבר הציתה אישה מבנימינה את בן זוגה לשעבר, מצבו קשה. אירוע זה מצטרף לעשר דקירות קשות של גברים על ידי בנות זוגן רק בשנה הזו. אף לא אחד מהאירועים הללו זכה לכותרת ראשית.

בשבוע שעבר גם צוין יום המאבק הבינלאומי למודעות לאלימות נגד נשים. במשך חודש שלם נחשפנו לעשרות קמפיינים בכל מדיה אפשרית, כולם מזווית אחת: גברים אלימים ונשים קורבנות. משרד הרווחה יצא בסדרת סרטונים ובהם תמונות מחיי זוגיות. בכולם, ללא יוצא מהכלל, הגבר אלים, שולט, מתעלל - והאישה ישובה לצידו משותקת מפחד. כאילו אין במציאות הקיימת מצב הפוך שבו האישה מתעללת והגבר משותק מפחד, או מצב שכיח יותר, שבו שני בני הזוג משתמשים בסוגי אלימות הדדיים זה נגד זה. ב"ידיעות אחרונות" הגדילו לעשות ופרסמו בעמוד הראשי את תמונותיהם של שופטים שדנו לקולא גבר כלשהו או זיכו אותו מחמת הספק. אאוטינג לשופטים, ברוח תנועת מי־טו הגוררת לכיכר העיר גברים שסרחו. קל לנחש מה יהיה דינו של הגבר הבא שיעמוד בפניהם או בפני חבריהם, ואיזה סוג של צדק ייעשה בו.

והדילמה שלי כעת, כשאני ניגשת לדון בסוגיה הנפיצה הזו: איך, לצד האמפתיה לנשים נפגעות, להעביר את המסר כי הניבט אלינו מהמסכים ומהכותרות הצעקניות הוא חד־צדדי, דיכוטומי, מוטה לחלוטין, ושהמציאות החברתית מורכבת יותר. אינספור מחקרים ודו"חות מלמדים כי גברים נפגעים לא פחות מאלימות מנשים, בנים נפגעים מינית בילדותם יותר מבנות ולאחר מכן במספרים דומים. גברים מתאבדים פי חמישה מנשים, ובהליכי גירושים פי 7.6, עוד נתונים המתארים דיכאון, התמכרויות ומצוקה בקרב גברים, לא פחות מנשים.

נכונה, עגומה ומזעזעת היא סוגיית רצח נשים על ידי בני זוגן, בעיקר בהליכי פרידה. מדובר במספר של כעשר נשים בכל שנה, בעיקר מהחברה המוסלמית. אבל, האם מותר להגיד במדינה הזו שלא ייתכן כי הפחד הקמאי מרצח נשים יוביל אותנו לניהול מדיניות המתעלמת לחלוטין מגברים נפגעים? או מנשים אלימות? הרעפת השיח בתמונת עולם כל כך חד־צדדית לא מותירה כל מרחב להציף לתודעה את קיומם של גברים נפגעי אלימות. את מחיר הפקרתם משלמות היום גם נשים; הכרה בסבלם של גברים היא צעד ראשון לקראת הגברת הביטחון הבין־מגדרי. גם מי שרק טובת נשים בראש מעייניו צריך לפעול למיגור האלימות של שני המינים.

מעבר לדימויים התרבותיים ותפיסת הגבריות החברתית, הקמפיינים המיליטנטיים בניצוח ארגוני הנשים מונעים מגברים נפגעים לגיטימציה לשתף, להתלונן ולפנות לעזרה. עיצוב התודעה החלקית והמוגבלת, שלפיה רק הגברים יכולים להיות אלימים, מותיר את כולנו מאחורי מסך בערות ביחס לסוגיה המורכבת והלא פשוטה של אלימות בין־מגדרית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר