לא יהיו עוד אבות ואימהות בממלכת ישראל...

דברים אלה, המהדהדים כאילו יצאו מפיו של נביא זעם, מתארים את מה שמתכוננים להנהיג בני גנץ, במנגנון המנהלי של צה"ל, והשרים של כחול לבן במנגנונים המנהליים השונים של משרדיהם; כלומר, סילוק ההסתמכות על אב ועל אם בזיהוי היחידים, שיהיו מעתה ילדים של "הורה 1" ו"הורה 2".

אף על פי שרפורמה זו נראית כמו צעד של שוויון, שנועד לתקן אפליה בלתי מוצדקת ולהביא מזור לסבלה של קטגוריה ספציפית של האוכלוסייה, השפעתה הפוליטית עצומה. אכן, אין מדובר עוד בהכרה בזכות היחידים לאמץ את המיניות שהם חפצים בה ולהיאבק בהומופוביה, אלא בשינוי הדגם עתיק היומין של המשפחה ושל ההורות, צעד שהשלכותיו ניכרות בחברה כולה.

אין זה נוגע עוד למגזר ספציפי של החברה, אלא לחברה כולה, ואף לציביליזציה. כאן דרישתו של מיעוט קובעת את הנורמה של הרוב. זה כבר קיים הלכה למעשה. ההחלטה מתקבלת נגד הכנסת, שכבר דחתה בעבר הצעת חוק ברוח זו. אך על פי הכלל הדמוקרטי, הרוב הוא זה שקובע את ההחלטה, ועל המיעוט לקבלה. כאילו מתנגדים למשטר הדמוקרטי בשמו של האידיאל הדמוקרטי.

האוניברסליות הראשיתית שקידשה את האזרחים ללא הבדל מין, מיניות או כל דבר אחר, הגנה על היחיד בתחום הפרטי. כיום ההוויה הפרטית (במקרה זה, בחירת המיניות) היא שמסיגה את גבול הציבור ונכפית עליו. מאותו רגע אוניברסליות החוק מפנה את מקומה לניטרליות רדיקלית כביכול, האמורה לכונן את השוויון, אך היא פותחת צוהר אל האַין. האנשים הפרטיים חסרי השם במכלול השְאֵרוּת ניתנים מעכשיו להחלפה ביניהם באותו מקום בדיוק שבו היחידאיות שלהם יכלה לבוא לידי ביטוי בתוך האזרחות.

רפורמה זו, הנראית לכאורה "מנהלית", תיצור בטווח הבינוני כאוס סימבולי אמיתי. היא פוגעת פגיעה אנושה בזהותו הסימבולית של האדם, תוצאה של אלפי שנות היסטוריה, שכן שם האב הוא זה שעליו מבוססת מערכת הקשרים האנושיים, מבעד לאיסור גילוי עריות, שהאנתרופולוג קלוד לוי־שטראוס הוכיח שהוא נמצא ביסודן של החברות האנושיות. אשר לשם "אמא", האם יש צורך להזכיר שהוא חקוק במקורן של כל הדתות? סופו של מכלול הגנאלוגיות של מרשם האוכלוסין שהוא יתיישן עם אותו מינוח "ניטרלי" כביכול אך למעשה ניהיליסטי, שיסלול את הדרך לשלטון טוטאלי עקב המבוכה שהוא ייצור.

השאלה חמורה אף יותר: ממתי הערכאה הפוליטית "רשאית" להגדיר את הזהות האנושית? איננו נמצאים עוד בממד הפוליטי אלא בזה של האוטופיה, שטח הפקר של הדמוקרטיה, שטח היסודות שאין בכוחה ליצור - מלבד המיתוס של האמנה החברתית. התקדמות המדע (ההפריה החוץ־גופית והפונדקאות) השליכה את ההוויה האנושית לתוך שטח הפקר פוליטי.

רפורמת השפה, המלווה את הפיכתם של האב והאם לאלמונים, תחולל בהכרח את הביורוקרטיזציה של ההוויה האנושית והיחידנית. היא תבטל לבסוף את שמם של היחידים עצמם. השפה התואמת את אותה הוויה חדשה כבר מתהווה: הורים 1 ו־2, "בעלי זיקה גנטית", אם פונדקאית, אם חוקית, תורם זרע, תורם תאים מיניים, תורמת ביציות, תורמת שחלות... אנו רואים איזו דה־הומניזציה מצטיירת עם תהליך פירוקו של האנושי לפריטים, שהיא מובילה אליו. האדם מצומצם למלאי גנטי, שהיחידים, המוסגרים ללא גבול לנטיותיהם, יצטרכו לעצב בעזרת השלטון הרפואי, שיהפוך מאותו רגע כל יכול.

"הזכות לילד", הנתבעת על ידי בני הזוג הזכריים או הנשים היחידניות, תאשרר את היעלמות הזוג כמקורו של הילד. החוגים הטרנס־הומניסטיים כבר מדברים על ייצורה של ישות "פוסט־אנושית". הרפורמה הסמכותית של השפה מלווה את הסטייה הזאת, היא התסמין שלה בחסותה של האידיאולוגיה השלטת החדשה, הפוסט־מודרניזם.

ספרו האחרון של פרופ' שמואל טריגנו, "האידיאולוגיה השלטת החדשה - הפוסט־מודרניזם", יצא השנה בתרגומו של אבנר להב בהוצאת כרמל