עכשיו גם אסור לדבר עם רפורמים?

הרב אליעזר מלמד נחשב עד לאחרונה חרדי־לאומי ופוסק הלכה בלב הקונצנזוס האורתודוקסי, אבל אז הוא נפגש עם לא אורתודוקסים ושוחח לשעה קלה (בזום) עם רבה רפורמית, ושערי הגיהינום נפתחו מעל ראשו. רבנים חשובים איימו לנדותו. רבנים אחרים הביעו תמיכה, והמגזר הדתי־לאומי כמרקחה. זה אולי נראה כעוד ויכוח פנים־רבני על ניואנסים הלכתיים, אבל זה לא. לשאלה אם הקונסרבטיבים והרפורמים ימשיכו להיות מוחרמים על ידי רוב הרבנים בישראל יש השלכות מדיניות על היחסים עם ארה"ב, וערכיות על אחדותו של העם היהודי ואפילו על שרידותו.

הרב אליעזר מלמד הוא רב היישוב הר ברכה, נשיא ישיבת ההסדר שם ופוסק הלכה, שספריו "פניני הלכה" נמצאים במאות אלפי בתים בישראל, ונחשבים מקובלים מאוד במגזר הדתי־לאומי ובכלל. לפני זמן מה נפגש לשיחה מקוונת עם הרבה הרפורמית דלפין הורווילר, כוכבת תקשורתית־יהודית מפריז, על זיקות בין העם היהודי וקהילותיו המפוזרות על פני הגלובוס, ובדרכים להפוך את העולם היהודי לטוב יותר על בסיס שיח וללא חרמות הדדיים. אבל אז פערה האדמה את פיה כשהרב הראשי, יצחק יוסף, שלח לרב מלמד מכתב שבו הוא מגנה במילים חריפות את התנהלותו, תוך שהוא מאיים בחרם אם מלמד לא יחזור בו מ"תפיסותיו הנלוזות". החרו החזיקו אחריו שורה של רבנים חרד"לים, שגינו את הרב מלמד במכתב פומבי, ומנגד, רבנים מתונים יותר תמכו בגישתו האמיצה.

הוויכוח ההלכתי־תיאולוגי הזה בין תתי־זרמים בציונות הדתית עשוי להיראות אזוטרי מבחוץ, אבל הוא נוגע בנקודה שהיא לא פחות מסוגיה לאומית. אף שבתוך מדינת ישראל השפעתם ונוכחותם של הזרמים הלא אורתודוקסיים דלה, בקהילות היהודיות בחו"ל, ובארה"ב בפרט, רוב היהודים משתייכים לזרמים הללו. חרם אורתודוקסי מתמשך בישראל, שגרם להתרחקות פוליטית מהם בעיקר בימין, הביא לקרע משמעותי בינם לבין מדינת ישראל ובין חלקיו של העם היהודי. הקרע הזה רע מאוד לנכונות שלהם לתמוך באינטרסים ישראליים בחו"ל, למשל בוושינגטון, שם הם עדיין מובילים את התמיכה בישראל, אבל הוא רע גם לשלמותו של העם היהודי. אם חצי מהעם היהודי לא מוכן לדבר עם החצי האחר - יהיה קשה לומר ברצינות ש"אנחנו עם אחד".

לכן הנכונות של הרב מלמד, ושל רבנים רבים אחרים, לשיח פומבי עם הזרמים הלא אורתודוקסיים, היא דרמטית. ראשית, יכולה להיות לה השפעה על הפוליטיקה הישראלית ועל הנכונות של פוליטיקאים לשיח מכבד עם נציגי הזרמים הללו. שנית, וחשוב מכך, זה יכול להיות ראשיתו של עידן שבו בני כל הזרמים בעם היהודי מכירים בשונות, אך נוטשים את החרמות ונכונים לשוחח. מי שמתיימר להוביל את מדינת ישראל, כלומר את הבית הלאומי של היהודים, לא יכול להתעלם עוד מהצורך הדחוף לגשר על התהום שנוצרה עם השנים, ולגרום ליותר יהודים בגולה לבחור בדרך של התקרבות ולא ניכור כלפי היהדות וכלפי מדינת ישראל. זוהי אחריות של הרבנים אבל גם של הממשלה, שצריכה להתבטא בצעדים קונקרטיים ואופרטיביים.

ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס