כוחה של שתיקה

השבת, לאחר שנפרדנו מחג הפסח, אנו חוזרים למסלול הרגיל של פרשות השבוע. השבת נקרא בבתי הכנסת את פרשת "שמיני". השם המיוחד הזה ניתן לפרשה בשל חלקה הראשון והמרכזי, שבו מתואר רצף האירועים המתרחשים ביום השמיני לחנוכת המשכן: הציפיות שהרקיעו שחקים והטרגדיה הנוראה בסופו של אותו יום.

המקרא מספר בהרחבה כיצד אחרי שבעה ימים של הכנה ותרגול של אהרון הכהן הגדול ושל ארבעת בניו, קורא להם משה ומסביר לכל אחד מהי העבודה שאותה הוא צריך לבצע במשכן ביום השמיני: מי שוחט את הקורבן, מי זורק את הדם והיכן וכו'. בתחילה היה נראה כי הכל נעשה כמתוכנן, ובשיא האירוע אהרון נושא ידיו אל העם ומברכו, כבוד השם נראה על העם, ואש יוצאת מלפני האלוקים ואוכלת את הבשר של הקורבן. העם מביע התפעלות גדולה ומשתחווה אל האלוקים, וכפי שמתאר הפסוק "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם".

אלא שכאן משהו משתבש - והשמחה הופכת לאסון. שני בני אהרון, נדב ואביהו, מקריבים קטורת בתוספת אש, שאותה ה' לא ביקש מהם להקריב, ולכן הם נשרפים באש, וכפי שהמקרא מתאר "ותצא אש מלפני השם ותאכל אותם וימותו". פרשנים רבים ביקשו להבין מה היה בדיוק חטאם של הבנים, מה הניע אותם לעשות כן ובעיקר מדוע נענשו בחומרה רבה כזו?

אך עיוננו הפעם מבקש להתמקד דווקא בתגובה של אהרון ומשה לאירוע הקשה. משה מבקש להציע ככל הנראה סוג של מענה תיאולוגי לטרגדיה; "הוא אשר דבר השם בקרובי אקדש", משפט סתום למדי שקיבל הסברים רבים במהלך הדורות. בעברית של ימינו היינו מתמצתים זאת כך: אלוקים קוטף את הפרחים היותר יפים בגנו כדי לבסס את הנהגתו בעולם.

אהרון שומע את דברי אחיו ומעדיף לשתוק, "וידום אהרון". מאז ומתמיד אני מתפעל לא רק מהאופן שבו מגיב אהרון לדברי משה, אלא בעיקר מכך שהתורה בוחרת לספר לנו על צורת תגובתו. מה מסתתר מאחורי דומייתו של אהרון? האם זו שתיקה רועמת או אולי יש בה הבעת פליאה ורצון להבין ולהכיל? האם יש בה בשתיקתו סוג של קבלת הדין ואולי הלם וחוסר אונים? יש מחכמינו שראו בשתיקה זו קבלת תנחומים ממשה שאמר לו כי בניו היו קדושים וגדולים ולכן דיקדקו עימם מאוד.

סביר להניח כי אדם במצב כזה ירצה להביע את כעסו ותסכולו, להטיח דברים כלפי מעלה או כלפי משה על כך שביקשו ממנו להיות מעורב בענייני הכהונה וכדומה. ייתכן שהיה רוצה להעלות שאלות נוקבות על פשר העונש הקשה בעיצומו של יום חג לאומי.

אבל אהרון שותק. זו שתיקה החותרת לפשר ולמשמעות וזועקת להבנה. ייתכן כי לראשונה מתארת התורה את יגונו ואבלו של האדם בלי שיוכל להעניק להם משמעות. מסתבר כי בעולם מוגבל כשלנו לא הכל יכול להיות מובן ונתפס כאן ועכשיו. שתיקת אהרון אינה מבשרת בהכרח על נחמתו, סביר להניח כי את יגונו יישא אלי קבר עד יומו האחרון. אולי יש בה בשתיקה רמז לצורך להקשיב למה שמתחולל במציאות, מתוך הבנה שאולי בסוף הדרך מחכה תשובה, כמאמר שירו המפורסם של אריק איינשטיין.

בשבוע הבא נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. רבים מאבותינו שזכו להינצל מהתופת הנוראה, ניצבו עם שאלות נוקבות וזועקות עד לב השמיים. חלק קטן מהם ניחנו בכישרון כתיבה שבאמצעותו הביעו את צערם ויגונם, אחרים זעקו מרה על היקר מכל שאותו איבדו בשנות השואה. אחרים שתקו.

בביתי היה אסור להציע הסברים כלשהם לשואה. אבי ז"ל, שאיבד את כל משפחתו בפולין, זרק פעם בחור צעיר החוצה מהספרייה שאותה ניהל בירושלים, משום שאותו צעיר ניסה לנמק את השואה בנימוקים תיאולוגיים שונים.

שתיקתם של המתים בשואה מהדהדת בחלל עולמנו ומזעזעת את אמות הסיפים של הווייתנו כבני אדם. בשתיקה - הרוצה להבין וחותרת לצדק ולפשר ובד בבד מכירה במגבלותינו כבני אדם - טמון סודה של האנושות כולה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו