סופה של יהדות המצוקה

 

הסטטיסטיקה אמרה את שלה, ועכשיו זה רשמי: העם היהודי מצטמק, כיוון שהגידול הטבעי באוכלוסייה אינו מצליח להדביק - לראשונה זה שנים רבות - את תהליך ההתמעטות הטבעי. 5.5 מיליון יהודים חיים בארה"ב, עוד כמיליון וחצי יהודים חיים בצרפת, בקנדה, בבריטניה ובכמה מדינות נוספות, ואילו הקהילה היהודית הגדולה בעולם, לראשונה זה אלפיים שנה, חיה כיום בישראל.

מצד אחד, אני קורא את המידע הזה ומתקשה שלא להתרגש. זהו, בלי ספק, ניצחונה של הציונות והוכחה לכך שהניסיון המדהים הזה - להחזיר הביתה עם שלם - נחל הצלחה מרשימה. רבים מאיתנו תופסים את המדינה שלנו כמדינה צעירה, קטנטונת, מתפתחת מול אחותנו הגדולה והאמידה - יהדות ארה"ב, השולחת לנו חבילות מאמריקה.

מדינת ישראל היא אחת המדינות העצמאיות הוותיקות בעולם, ורבות מן האחרות קטנות ממנה במספר התושבים ואפילו בשטח. ישראל היא מדינה עשירה, מפותחת, שאינה זקוקה לחבילות מאמריקה, ואשר אחותה הגדולה הפכה, לאחרונה, לאחותה הקטנה.

מצד אחר, הנתונים החדשים מטילים עלינו אחריות יהודית חדשה; גדולה עוד יותר מזו שהיתה מונחת על כתפינו ב־65 השנים האחרונות. עכשיו, כשישראל אינה רק "מרכז רוחני" נוסח אחד העם, אלא המרכז הפיזי של יהדות העולם, כבר אין מדובר רק במאמץ להבטיח מקלט לכל יהודי בעולם המבקש לחיות כאן, אלא באחריות להמשכיותו של העם היהודי המתכווץ הן בשל ריבוי טבעי נמוך והן בשל נישואים עם לא יהודים, המובילים לכך שהילדים הנולדים כתוצאה מנישואים כאלה (כשהאב יהודי והאם אינה יהודייה) אינם נחשבים ליהודים, גם אם הילדים עצמם מגדירים עצמם יהודים.

זוהי מפה יהודית חדשה. אין יהדות מצוקה (אלא בשולי השוליים), היהודים באירופה נספרים במאות אלפים בלבד, כמעט כל יהודי העולם מרוכזים בצפון אמריקה ובישראל, ובישראל חי הרוב היחסי של יהודי העולם. המאמץ העצום להביא ארצה את שארית הפליטה מאירופה הסתיים בשנות ה־60, וכך גם המאמץ להביא לישראל את יהדות ארצות ערב.

בשנות ה־90 הסתיים המאמץ הגדול של "שלח את עמי", להביא ארצה את יהודי בריה"מ לשעבר. האתגר החדש הוא להבטיח את עתידה של יהדות צפון אמריקה כחלק מן העם היהודי לדורות הבאים, ולהבטיח שישראל אכן תהיה מקום בטוח לאזרחיה וליהודי העולם השוקלים לעלות אליה.

את פרויקט תגלית - שנועד להביא לישראל את כל צעירי העם היהודי לביקור על חשבון העם היהודי - יזמתי לפני 19 שנה (יוזמה שהחלה לפעול לאחר חמש שנים), על רקע אותו סקר מפורסם שקבע כי 52 אחוזים מיהודי ארה"ב נושאים בני זוג שאינם יהודים. המטרה העיקרית שלי היתה לנסות לייצר מקום מפגש ליהודים הצעירים כדי שיכירו זה את זה, וכדי שיכירו את אחיהם בישראל.

לאחר כ־14 שנות קיום כבר אפשר לדעת כי בוגרי התוכנית מעורבים יותר מאחרים בקהילות שלהם, ונושאים יותר בני זוג יהודים. רבים מהם מגיעים לעיתים קרובות לביקורים נוספים, וחלקם עולים לישראל.

אבל פרויקט תגלית אינו יכול להישאר השחקן היחיד בתמונה, וזהו תפקידה של ישראל לייצר יוזמות נוספות שיתרמו להמשכיות היהודית.

*   *   *

תפקידנו גם לתרום להגדרת "מיהו יהודי?" אבל במקום לקרב, אנחנו מרחיקים. במקום לריב עם הרבנים ולבקש מהם להגדיר הגדרות ליברליות, אנחנו צריכים להיות אלה ששמחים להגדיר כיהודי כל מי שמבקש להגדיר עצמו ככזה, ואינו בן דת אחרת. לא לעשות זאת על בסיס קולקטיבי (קבוצות גדולות מן העולם השלישי המבקשות להכריז על עצמן כיהודיות כדי להתאזרח בקלות במדינה מפותחת), אלא על בסיס אישי, ולפחות להכיר ביהדותו של מי שאחד מהוריו יהודי, או של כל מי שנכנס ארצה במסגרת חוק השבות (כלומר, בני משפחתו של יהודי).

כל זה אינו נוגע להגדרות דתיות: מי שיבקש להינשא בנישואים דתיים יצטרך לעבור גיור באותו זרם יהודי שבמסגרתו יינשא. מי שלא ירצה בנישואים דתיים יוכל להינשא בנישואים אזרחיים, כמקובל במדינות המתוקנות בעולם.

זהו שינוי משמעותי מאוד, אחרי שנים רבות כל כך של "סטטוס קוו", המתחייב לא רק מהיותנו מדינה דמוקרטית וחופשית, שאינה יכולה להמשיך לחייב את אזרחיה הלא דתיים לחיות על פי דיני אישות דתיים, אלא גם משום שאנו מרחיקים מעצמנו יהודים טובים מן העולם; אלה החוששים שלא יכירו כאן ביהדותם או ביהדות בני משפחתם. מספרם של יהודי העולם קטן מכדי שנוכל - כקולקטיב - להרשות לעצמנו להתנהל על פי תכתיב אורתודוקסי, המצר מאוד את שערי הכניסה ליהדות.

האתגר השני אינו קל יותר. כציונים המעדיפים לראות כאן את יהודי העולם כולו, והחשים מאוד לא בנוח עם כל ישראלי שעוזב את הארץ, עלינו לעשות מאמץ עליון כדי למנוע מצב שבו דווקא המקום שנועד להגן על היהודים הוא גם המקום המסוכן ביותר מבחינתם. זהו הפרדוקס הקשה שאפיין את מדינת היהודים: הפיזור היה גם "פיזור הסיכון". יהודים נפגעו במדינה אחת ואפילו ביבשת אחת, אבל יהודים אחרים בעולם שרדו.

כאשר יותר ויותר יהודים חיים במקום אחד, לא גדול, וכאשר יש בעולם, לראשונה בהיסטוריה האנושית, נשק משמיד־כל, הופך דווקא הפתרון הציוני לפוטנציאל סיכון להמשכיות היהודית.

התשובה לכך - חוץ מאמצעים הגנתיים וצבאיים, שאי אפשר בלעדיהם - היא לצמצם עד למינימום את העוינות כלפינו, משום שאת הטכנולוגיות ההרסניות לטווח ארוך לא נוכל למנוע.

לא הכל תלוי בנו, והרבה קשור במיתוסים בני מאות שנים, בפחד מזרים, בקנאה ועוד ועוד.

גם העוינות הנובעת מן השליטה בפלשתינים היא - בחלקה הגדול - מס שפתיים ותירוץ, ועלינו מוטל לעקור את התירוץ הזה ולמנוע אותו משונאינו.

באותה מידה מוטל עלינו להבטיח שהריכוז היהודי הגדול ביותר במאה ה־21, לא יהפוך בעוד שנים אחדות למיעוט השולט ברוב לא יהודי או אשר נשלט על ידי רוב כזה. זאת אחריותה של האחות הגדולה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו