"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

"רצון העם" ושקרים אחרים

,עודכן

בשבועות שלאחר מערכות בחירות אנו מוצפים בטענות על "העם". בתחילה הדיבור הוא על תוצאות הבחירות עצמן. העם "בחר", "הכריע", "החליט" וכן הלאה. בימים שלאחר מכן כבר מעמיקים חקר ודנים במשמעויות, ואז אנו שומעים על העם ש"השתנה", "הקצין", "בעט בפלוני", "חיבק את פלמוני" וכן הלאה.

זו רטוריקה מתבקשת, וגם כותב שורות אלו חוטא בה. לנוכח הדרמטיות שבהכרעות בחירות, ובשל המשמעות הבסיסית של חילופי שלטון, קשה להימנע מכך: בסופו של דבר המנצח אוחז בכוח, והוא מעצב את המציאות בשנים הקרובות.

אך כשבוחנים את המספרים, מתברר כי לרטוריקה הזו יש מעט מאוד כיסוי. המצביעים - כלומר: העם - בדרך כלל מתחלקים פחות או יותר חצי־חצי, כשההכרעה נופלת על אחוזים ספורים של הקולות. ולא רק זאת - לעיתים ההחלטה הסופית מי יוביל את המדינה תלויה בגורמים נוספים שאינם רק "הקול הפופולרי". בישראל זו מלאכת הרכבת הקואליציה, ובארה"ב זו מערכת האלקטורים.

בניגוד למה שאוהבים לחשוב, הדמוקרטיה אינה מערכת לנהל ויכוחים אידיאולוגיים ולקבל הכרעות לאומיות. בית הנבחרים הוא לא בית מדרש לאומי לליבון סוגיות מהותיות, והוא לא מוסד שבסיום פעולתו מתגבשת הסכמה לאומית או נוצר קונצנזוס. הדמוקרטיה היא לא ויכוח אקדמי קולני שלעיתים גולש לחוסר נימוס, אלא דבר אחר לחלוטין: זו מערכת לניהול מלחמת אזרחים לא חמושה. את שדות הקרב מחליפות הקלפיות, ואת רעם התותחים מחליפים קמפיינים ועתירות משפטיות. לכן בדמוקרטיה הכוח בדרך כלל נותר מבוזר. מי שמנצח את הנשיאות לא תמיד לוקח את הקונגרס, וגם אם כן, בתי המשפט יהיו מלאים במינויים של קודמיו. וזה עוד לפני חלוקת הכוח ברמה המקומית.

הנטייה האנושית לעשות מיסטיפיקציה של הפוליטיקה היא כלי עבודה נוח למומחים, לפרשנים ולמשפטנים. כמו בימי אובאמה, אתם תשמעו בזמן הקרוב איך כל ויכוח עם נשיא ארה"ב הוא "משבר עם אמריקה", ושפערים בעמדות בנושאים שונים הם "פגיעה ביחסים". זה לא מקרי שקולות כאלה נשמעים על ידי פרשנים משמאל בכהונת נשיא דמוקרטי. זה חלק מהתפיסה הקולקטיביסטית־מהותנית של הפרוגרסיביות מבית רוסו ו"הרצון הכללי". וזה לא מקרי שטענות דומות אנחנו שומעים גם על חוקים. כל מי שהציץ פעם בפרוטוקולים של הכנסת, יודע שניסוח חוקים הוא מלאכת מחשבת של פשרות, ויתורים הדדיים וניסוחים מדויקים, אבל המשפטנים שלנו יודעים לזקק את "רוח החוק" שכביכול היה מוסכם על "המחוקק" ולפסוק הלכות בהתאם.

"רוח החוק", "מטרת המחוקק" ו"רצון העם" והאחיין הפופולרי שלהם "האינטרס הציבורי" הם פיקציות דמיוניות שנועדו לשרת סדר יום פרוגרסיבי. כשהשמאל מנצח זה תמיד "העם בחר", אבל כשהימין מנצח זה תמיד סיפור אחר ("מכשף את ההמונים", "סיוע רוסי"). בחסות "הכרעת העם" תמיד קל יותר להפעיל צעדים דיקטטוריים, להשתיק את המתנגדים, לבטל חקיקה, להתערב בהליכים פוליטיים ולעשות לילדים שלכם אינדוקטרינציה. הפוליטיקה היא המשך המלחמה באמצעים אחרים. אל תיתנו להם לנצח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר