"רצון העם" ושקרים אחרים

בשבועות שלאחר מערכות בחירות אנו מוצפים בטענות על "העם". בתחילה הדיבור הוא על תוצאות הבחירות עצמן. העם "בחר", "הכריע", "החליט" וכן הלאה. בימים שלאחר מכן כבר מעמיקים חקר ודנים במשמעויות, ואז אנו שומעים על העם ש"השתנה", "הקצין", "בעט בפלוני", "חיבק את פלמוני" וכן הלאה.

זו רטוריקה מתבקשת, וגם כותב שורות אלו חוטא בה. לנוכח הדרמטיות שבהכרעות בחירות, ובשל המשמעות הבסיסית של חילופי שלטון, קשה להימנע מכך: בסופו של דבר המנצח אוחז בכוח, והוא מעצב את המציאות בשנים הקרובות.

אך כשבוחנים את המספרים, מתברר כי לרטוריקה הזו יש מעט מאוד כיסוי. המצביעים - כלומר: העם - בדרך כלל מתחלקים פחות או יותר חצי־חצי, כשההכרעה נופלת על אחוזים ספורים של הקולות. ולא רק זאת - לעיתים ההחלטה הסופית מי יוביל את המדינה תלויה בגורמים נוספים שאינם רק "הקול הפופולרי". בישראל זו מלאכת הרכבת הקואליציה, ובארה"ב זו מערכת האלקטורים.

בניגוד למה שאוהבים לחשוב, הדמוקרטיה אינה מערכת לנהל ויכוחים אידיאולוגיים ולקבל הכרעות לאומיות. בית הנבחרים הוא לא בית מדרש לאומי לליבון סוגיות מהותיות, והוא לא מוסד שבסיום פעולתו מתגבשת הסכמה לאומית או נוצר קונצנזוס. הדמוקרטיה היא לא ויכוח אקדמי קולני שלעיתים גולש לחוסר נימוס, אלא דבר אחר לחלוטין: זו מערכת לניהול מלחמת אזרחים לא חמושה. את שדות הקרב מחליפות הקלפיות, ואת רעם התותחים מחליפים קמפיינים ועתירות משפטיות. לכן בדמוקרטיה הכוח בדרך כלל נותר מבוזר. מי שמנצח את הנשיאות לא תמיד לוקח את הקונגרס, וגם אם כן, בתי המשפט יהיו מלאים במינויים של קודמיו. וזה עוד לפני חלוקת הכוח ברמה המקומית.

הנטייה האנושית לעשות מיסטיפיקציה של הפוליטיקה היא כלי עבודה נוח למומחים, לפרשנים ולמשפטנים. כמו בימי אובאמה, אתם תשמעו בזמן הקרוב איך כל ויכוח עם נשיא ארה"ב הוא "משבר עם אמריקה", ושפערים בעמדות בנושאים שונים הם "פגיעה ביחסים". זה לא מקרי שקולות כאלה נשמעים על ידי פרשנים משמאל בכהונת נשיא דמוקרטי. זה חלק מהתפיסה הקולקטיביסטית־מהותנית של הפרוגרסיביות מבית רוסו ו"הרצון הכללי". וזה לא מקרי שטענות דומות אנחנו שומעים גם על חוקים. כל מי שהציץ פעם בפרוטוקולים של הכנסת, יודע שניסוח חוקים הוא מלאכת מחשבת של פשרות, ויתורים הדדיים וניסוחים מדויקים, אבל המשפטנים שלנו יודעים לזקק את "רוח החוק" שכביכול היה מוסכם על "המחוקק" ולפסוק הלכות בהתאם.

"רוח החוק", "מטרת המחוקק" ו"רצון העם" והאחיין הפופולרי שלהם "האינטרס הציבורי" הם פיקציות דמיוניות שנועדו לשרת סדר יום פרוגרסיבי. כשהשמאל מנצח זה תמיד "העם בחר", אבל כשהימין מנצח זה תמיד סיפור אחר ("מכשף את ההמונים", "סיוע רוסי"). בחסות "הכרעת העם" תמיד קל יותר להפעיל צעדים דיקטטוריים, להשתיק את המתנגדים, לבטל חקיקה, להתערב בהליכים פוליטיים ולעשות לילדים שלכם אינדוקטרינציה. הפוליטיקה היא המשך המלחמה באמצעים אחרים. אל תיתנו להם לנצח.