"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

טראמפ והתקשורת: בין אופרת סבון לרומן רוסי

,עודכן

"פייק ניוז". עד לפני ארבע שנים זה היה עוד מושג, צמד מילים, משהו שאנשים אומרים לפעמים באנגלית. בתום ארבע שנות כהונתו של הנשיא טראמפ, הביטוי הזה הפך לחלק אינטגרלי מהשפה. רוזוולט טבע "ניו דיל", אובאמה נתן לעולם את "אובאמה־קר", ואילו טראמפ משאיר אחריו חדשות כוזבות.

מערכת היחסים בין הנשיא טראמפ לתקשורת האמריקנית יכולה היתה, מצד אחד, להעניק השראה לתסריטאים של אופרות סבון, ומן הצד השני לדוסטויבסקי, שיכול היה לכתוב עליה את "החטא ועונשו 2". הרבה שנאה היתה ויש שם, אבל בו בזמן גם עיסוק אובססיבי. הוא בעט בה, היא המשיכה לבקר ולהתמסר ולחזור אליו, להביט בו כפי שמביטים באוטובוס עמוס נוסעים שדוהר אל עבר התהום. זה ייגמר באסון, כולם יודעים, אבל לא יכולים להסיר את המבט.

היא בנתה אותו, התקשורת הזאת שהוא כל כך נהנה לחבוט בה. עוד בטרם נבחר לנשיא, מהרגע שבו החלו העימותים במפלגה הרפובליקנית. הוא יצר עניין, הביא רייטינג, והם סיקרו כל פיפס שלו, כל ציוץ, כל אמירה. טראמפ הוא ההתמכרות של התקשורת האמריקנית לסוכר תעשייתי ולחטיפים. אתה יודע שזה רע ולא בריא, ובכל זאת אתה לא מסוגל להפסיק לאכול.

היא גם לא ידעה כיצד להתמודד איתו. בשורה התחתונה, מלבד תחקירים דוגמת זה של ה"ניו יורק טיימס" שעסק בהחזרי המס שלו, ברוב המקרים נדמה היה שהיא פשוט חסרת אונים מול האיש ששבר כל מוסכמה. כל תוכנית של כריס קואומו או רייצ'ל מאדו נפתחה במונולוגים חוצבי להבות נגדו, אש ותמרות עשן. אבל באותו זמן ממש, כשאישור הכניסה לבית הלבן של כתב רשת CNN ג'ים אקוסטה נשלל ממנו כי העז להתעמת עם הנשיא במסיבת עיתונאים, כולם צקצקו בלשונם אבל אף אחד לא העז להחרים את מסיבות העיתונאים הבאות לאות מחאה ובשם חופש העיתונות.

הנשיא טראמפ, בחושיו החדים, הבין שהוא יכול לשחק בתקשורת כרצונו. פעם אחר פעם הוא השפיל אותה, והיא המשיכה לסקר ולבכות. ולכן הרגע שבו רשת MSNBC השתיקה את נאומו לאחר הבחירות בטענה שדבריו אינם מבוססים, הוא רגע כל כך חשוב. יתרה מכך, הרגע שבו רשת פוקס השמרנית, שהעניקה לטראמפ חיבוק אוהב במהלך כל הקדנציה, קטעה את מסיבת העיתונאים של דוברת הבית הלבן קיילי מקאנני, הוא רגע מכונן.

זאת הפעם הראשונה בארבע השנים האחרונות שהתקשורת האמריקאית באמת מתייצבת נגד האיש ששם לו למטרה להרוס אותה. שני כלי תקשורת מרכזיים בעלי תפיסות עולם מנוגדות משדרים מסר זהה: התפקיד החשוב והכוח הגדול של עיתונות ועיתונאים הוא לדרוש עובדות, לא לקדם עמדות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר