השפה הערבית בישראל הפכה עם השנים, בעיני רוב הציבור היהודי, משפת המרחב באזור, שפת תרבות בת אלפי שנים ושפת הקוראן, שהוא אחד הספרים המשפיעים בתולדות האנושות, ל"שפת האויב". מעמדה בוטל בחוק הלאום, שאחד ממקדמיו הוא ביטחוניסט ודובר ערבית: ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר.
כמו שאר דוברי הערבית בישראל, לא הייתי זקוק להוכחה מדעית לכך. חייתי את היחס הרווח ברחוב היהודי לשפה הערבית. אולם כעת התופעה זוכה לניתוח מבריק, בספרו של ד"ר יונתן מנדל, "שפה מחוץ למקומה" (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד), המתאר את התהליך שעברה השפה הערבית, משפת תקשורת בין־אישית, לשפה שהאוריינטציה שלה ביטחונית, ושהצורך ללמוד אותה מגיע ממקום של "דע את אויבך".
ד"ר מנדל, חוקר השפה הערבית, מגולל בספרו המרתק את התהליך ההיסטורי של התרחקות היהודים מהשפה הערבית. זו לא נלמדת יותר כדי להתקרב לתרבות ולשפה, אלה להפך: כדי לשמור על מרחק ביטחון ממנה ומדובריה; לדעת ולהבין, בעיקר מפרספקטיבה ביטחונית, מה מתרחש בצד השני, בלי להתערות במרחב, במזרח תיכון זה שכולו ערבית.
ליהודים יוצאי מדינות ערב הועידה מדינת ישראל תפקיד מובחן במערכת היחסים עם השפה והתרבות הערביות. מאז קום המדינה הפעילו זרועות הביטחון יהודים מרקע מזרח־תיכוני או ערבי להעמקת ההיכרות המודיעינית עם עמי הסביבה, ואפילו עם אזרחי ישראל הערבים: יהודים דוברי ערבית נשלחו למשולש ולנגב, ואף חיו עם משפחות ערביות כדי לשפר את ההתמצאות במרחב התרבותי והמנטלי. גם לצורכי הסברה הופעלו יהודים דוברי ערבית, ואפילו אמצעי התקשורת הממסדיים בערבית נוהלו או הופעלו על ידי יהודים ממוצא מזרחי - ולא על ידי ערבים.
ספרו המרתק של מנדל מביא נתונים חשובים ומאירי עיניים: רק 0.1 אחוזים מהיהודים יכולים לקרוא ספר בערבית, 0.4 אחוזים יכולים לכתוב הודעת דוא"ל או לקרוא טקסט קצר בערבית, אולם הנתון המעניין הוא ש־65.4 אחוזים מהציבור היהודי מאמינים שידיעת הערבית חשובה לצרכים ביטחוניים, ופחות למפגש בין־תרבותי. אין פלא שכמעט כל חוקרי וראשי החוגים ללימוד הערבית, האסלאם והמזרחנות באקדמיה בישראל הם יהודים ולא ערבים, ולימודי האסלאם או הערבית מתנהלים בשפה העברית ולא בערבית.
אולם שפה איננה ניתנת לניתוק מהתרבות, ההיסטוריה והפולקלור של דובריה. ידיעתה מסירה מחסומים, פותחת לבבות ומקרבת הבנה בין תרבויות. מכאן אולי נובע החשש של גורמים פוליטיים כאלה ואחרים שיהודים ילמדו את השפה הערבית. וזהו, אגב, היתרון של הערבים אזרחי ישראל על חבריהם היהודים: הם יודעים את השפה העברית ומעורים בתרבות הישראלית, ויש להם תמונה מורכבת ועשירה יותר של הרוב היהודי בישראל.
עבור יותר מדי ישראלים, התרבות הערבית נגמרת בחומוס ולאבנה, ואולי איזה מיקוח עם שיפוצניק. הדורות הבאים גדלים עם תפיסה מוגבלת ושטחית מאוד של שכניהם. תקווה גדולה היתה אמורה להיות בערים המעורבות, אך למרות החיים המשותפים, כמעט שאין מסגרות חינוך משותפות. אין ספק שהדבר מצריך שינוי גישה מלמעלה, אבל גם כאן למטה אפשר לעשות צעד ראשון, ולהתחיל, פשוטו כמשמעו, לדבר.
