טראמפ טוב גם לאירופה

תעמידו פני מופתעים. ברוב בירות אירופה, בכלל זה בבריסל - בירת האיחוד האירופי מוכת הקורונה - מתפללים לניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות לנשיאות ארה"ב ולחזרת הדמוקרטים לבית הלבן. מהלך עניינים שכזה יהפוך את הייאוש להרבה יותר נוח. ייאוש ממי? מהאמריקנים, כמובן. באירופה המערבית, זו שעדיין מובילה את האיחוד האירופי, התרגלו מאז תום מלחמת העולם השנייה להיבנות מעזרתם הכלכלית, הצבאית והמדינית של האמריקנים, ובה בעת לכעוס נורא על ההתערבות האמריקנית בענייני אירופה והעולם.

הצביעות הפתולוגית של האירופאים כלפי ארה"ב הפכה ממזמן לאובססיה כמעט קולקטיבית: האירופאים רוצים שארה"ב תמשיך לשמור עליהם, על חשבונה, אך בועטים בה ובזים לה בכל הזדמנות אפשרית. יש ביחס האירופי כלפי ארה"ב לא מעט אינפנטיליות והרבה מאוד חוסר הוקרה של ילדים מפונקים, שקיבלו הרבה יותר מדי מהוריהם. לכן קל לאירופאים יותר עם ממשלים דמוקרטיים: הם יותר צפויים וממושמעים.

בדיעבד, האירופאים צריכים להודות מקרב לב לטראמפ ולייחל לארבע שנות נשיאות נוספות שלו. ראשית, הוא הבהיר להם שאם הם רוצים להגן על עצמם מפני איומים חיצוניים - וכאלה לא חסר (רוסיה, איראן, הטרור האסלאמי, ההגירה הבלתי חוקית), עליהם להפסיק להישען רק על ארה"ב, אלא להשקיע יותר במערכות הביטחון וההגנה שלהם. בניגוד לכל החששות המופרכים, הוא לא נטש את נאט"ו (לא הייתה לו בעיה לעזוב גופים ואמנות מולטילטרליים אחרים). הוא פשוט דרש מהאירופאים להפנות יותר כספים להתחמשות ולמודרניזציה צבאית.

לו אירופה הייתה צריכה להגן על עצמה לבדה היום, היא הייתה מובסת במהירות. זה לא מצב טבעי רצוי. הבדלנות של טראמפ צריכה להיתפס כברכה עבור האירופאים, במסגרת הברית הטרנס־אטלנטית: לא עוד תלות מוחלטת בארה"ב, אלא תרומה למאמץ המשותף להגן על ערכים משותפים.

שנית, טראמפ הראה לאירופאים שיש עוד סוג של רב־תרבותיות שלא מושתתת על פתיחת גבולות בפני גלי מהגרים בלתי חוקיים וכניעה תרבותית לגורמים קיצוניים, המבקשים להטביע את ההיסטוריה המערבית בגלים של מצפוניות מלאכותית, למחוק אותה ולהשליט במקומה רדיקליות פשיסטית סוציאליסטית־אסלאמיסטית.

טראמפ נתן הכשר מחודש לעקרונות של שמירה על גבולות ושמירה על זהות, והדבר נתן ונותן את אותותיו גם ב"יבשת הישנה". יותר ויותר אירופאים אינם מתביישים לעמוד על זכותם להגן על ערכיהם הלאומיים והאירופיים לנוכח הניסיון לעקר את אירופה מצביונה ומתרבותה. זו התופעה שהכי מפחידה את הממסד הפוליטי האירופי: ניצחון נוסף של טראמפ יחזק את הזרמים הפטריוטיים באירופה.

ויש גם הנקודה הישראלית: תמיכתו הבלתי מתפשרת של טראמפ בישראל, הנובעת גם מרצונו לחזק בעלי ברית כדי להפחית מעורבות אמריקנית, מביאה יותר ויותר אירופאים לחשוב מחוץ לקופסה. האירופאים ראו שההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל, בריבונות ישראל על הגולן, בחוקיות ההתנחלויות ובכריתת "הסכמי אברהם" לא עוררה את זעמו של הרחוב הערבי, ולא הביאה לשפיכות דמים מחודשת.

יותר קולות נשמעים באירופה בעניין הצורך להתקרב לישראל, להכיר בירושלים כבירתה ולהפסיק לראות ב"פתרון שתי המדינות" נוסחת קסמים שאין בלתה. עוד ארבע שנים של טראמפ בבית הלבן יכולות לתרום לגישה מציאותית יותר של אירופה כלפי המזרח התיכון והעולם בכלל.