איומי הבחירות חדשות לבקרים של כחול לבן ותחושת השיתוק שראשיה מקרינים לציבור בישראל, מסמנים את קיצה של הממשלה הפריטטית. גם אם גנץ לא מתכוון לכך, דומה שחבריו למפלגה, אשכנזי וניסנקורן, נחושים להוביל את ישראל לשם.
המגמה בסקרים בימים אלה של מגיפה והתקוטטות פנים־ממשלתית מדגישה ביתר שאת את כישלון השמאל. אין להכחיש שנתניהו מאבד מכוחו - אבל השמאל בפירוש לא עולה, אולי להפך. למעשה, יותר מאי־פעם, מחנה השלום לשעבר פשוט לא נמצא על המגרש. לרוב השמרני־לאומי בישראל יש כיום עדיפות מוצקה, וברור כרגע שההנהגה הלאומית הבאה תצמח ממנו, ולא מהשמאל.
בהנחה שזה המצב, וגזירת (או ברכת) הבחירות הרביעיות כבר בפתח, הימין צריך להכתיב סדר יום לאומי מעודכן, ובראשו שלוש סוגיות: הטיפול בקורונה, החזית המדינית, ומאבק ברשות הפקידותית.
הקורונה לא עומדת להיעלם מחיינו, וגם לא הוויכוחים האינסופיים על הדרך המוצלחת לטפל בה. הפופוליזם חוגג, וכך גם תעשיית ההשוואות המניפולטיביות למדינות אחרות שנמצאות בשלבים אחרים של התפשטות הנגיף. סגרים ברמות כאלה ואחרות של הידוק, מתבררים כדרך היעילה וההכרחית לבלימת ההתפשטות, הפחתת התחלואה ומניעת עומס קטלני על מערכת הבריאות. המחנה הלאומי צריך להעמיד כרגע חזון ברור של הבראת הכלכלה במציאות של הגבלות.
הסכמי אברהם והמשך ההתבססות הישראלית ברחבי המזרח התיכון צריכים לעמוד כחלופה בת־קיימא לחזון הנסיגות הכושל של השמאל הישראלי. בזמן שראשי השמאל מצקצקים בציניות ומתקשים להסתיר את תסכולם, הימין הישראלי בהובלת נתניהו בונה מציאות מזרח־תיכונית חדשה ליום שאחרי המגיפה. כבר עתה ברור שלהסכמים שנחתמו - ואלה שייחתמו - יהיה תפקיד מכריע בהמשך הצמיחה של ישראל וביכולתה להתאושש מהמשבר הכלכלי. אזרחי ישראל הערבים מבינים את הפוטנציאל יותר מנציגיהם הפוליטיים שחברו לשותפות עם מפלגות השמאל.
וגם את המאבק בחוליי הממסד המשפטי בישראל יצטרך בסופו של דבר להוביל המחנה הלאומי, משעה שנציגי המרכז־שמאל מציגים את עצמם בגאווה אווילית כשומרי הסף של מערכת שסיאובה הולך ונחשף מיום ליום. הציבור היום מסוגל לשים את האצבע על השתלטות הרשות הרביעית הפקידותית על מהלכי החיים של האזרח, והמאבק בממסדים הביורוקרטיים צריך להפוך לדגל בולט של הכוחות הלאומיים־שמרניים בישראל: הפרדת רשויות, השבת הכוח הדמוקרטי לריבון - העם, ופרידה מהריטואל שבו גורמים פוליטיים מביאים את הכרעות הבוחרים הישראלים לקריאה רביעית וקובעת בבית המשפט.
ראשי המחנה הלאומי לא צריכים לחשוש מבחירות - הם צריכים להתחיל לדחוף אליהן, ולהעמיד בראש סדר היום הציבורי את הסוגיות האלה, שלגבי חלקן המכריע הוכח מעל לכל ספק שהשמאל מגיע בידיים ריקות, וללא כל מענה רציני בפיו.
