להכין את בתי החולים למשבר עתידי

עם תום הסגר השני במהלך מגיפת הקורונה בישראל, ולנוכח הירידה המשמעותית בתחלואה, אנסה לסכם את התובנות שאליהן הגעתי כרופא וכאזרח, ואפילו אנסה לשלב אותן יחדיו. אנסה להתמקד באלה שיש להן, כפי שנהוג לומר בז'רגון המקצועי, "זנב טיפולי". זאת אומרת, לא תובנות סתמיות, אלא כאלה שמעוררות צורך בתודעה ובפעולה, רפואית ואזרחית.

תובנה ראשונה: הנגיף לא הולך לשום מקום. אם לא נשנה את פעולותינו, נגיע במהרה גם לסגר השלישי. לא אכנס בטור זה להמלצות אפידמיולוגיות פרטניות מאחר שאיני מומחה בתחום. אני בהחלט יכול לומר שאכיפה בררנית של בידוד מגעים, ברמה האישית וברמה העירונית, היא מחויבת המציאות. בהיעדר משמעת עצמית, הימנעות מהתקהלות והקפדה על עטיית מסיכות, הדרך היחידה להימנע מסגר נוסף היא הקפדה רבה יותר על אכיפה.

תובנה שנייה: חיזוק המחלקות הפנימיות והיחידות לטיפול נמרץ בבתי החולים צריך לעבור מתוכנית חירום לתוכנית חומש. הכשרת צוותים, איוש תקנים בכוח אדם ברמה גבוהה, שימור ותפעול התשתיות לאורך זמן - כל אלה צריכים לעבור מעולם המושגים של הפעולה הדחופה לשינוי מפת העדיפויות של הרפואה הציבורית במדינת ישראל.

תובנה שלישית: יש לנסות להפריד, עד כמה שאפשר, בין דיון ציבורי בסוגיות הרלוונטיות לשליטה במגיפה לבין דיונים השייכים לעולם הסוגיות הפוליטיות או החברתיות. ניהול עצמאי־מקצועי של המאבק, דוגמת הפרויקטור, או כפי שלפחות היה אמור להיות בתחילה, ללא מעורבות של דרגים פוליטיים - ישפר משמעותית את היענות כלל הציבור לכללי הזהירות. שילוב של שיפור זה בהיענות הקהל הרחב יחד עם אכיפה בררנית קפדנית יותר, ימצה את יכולתנו לצאת בשלום מהמחלה הארורה הזו.

תובנה רביעית: יש לקיים דיון פתוח בחברה הישראלית על היעדים החברתיים של הרפואה המודרנית. איני מתכוון ליעדים מקצועיים (מתי להנשים?), אלא להצבת מטרות מוסריות המתאימות גם לזמני חירום וגם לשגרה (מתי לא להנשים?). האם אותם אלה המגדירים את הנפטרים מהמגיפה ככאלה שמתו "עם קורונה" ולא "מקורונה" מוכנים להשית את ההגדרות הללו גם על חולי סרטן, קשישים הלוקים בדמנציה, חולים המטופלים בדיאליזה? האם היו מגדירים כך גם את בני משפחתם הקרובים? האם הציבוריות הישראלית מוכנה להציב את האיתנות הכלכלית שלה לפני מוסר הדאגה לקשישים ולחולים ביותר שבקרבנו? אף שבעיניי התשובה ברורה (לא, ומהיכרותי המעמיקה עם החברה הישראלית, היא רחוקה מאוד מנכונות לקיים דיון כזה באופן גורף), השיח החברתי שעלה בתקופה האחרונה בנושא, מעלה את הצורך ברענון המוסר החברתי של כולנו.

תובנה חמישית: התמודדות החברה ומערכת הרפואה עם מגיפת הקורונה מאפשרת לנו הצצה לכוח ההתמודדות של מדינת ישראל עם אתגרים עתידיים, מסוכנים לא פחות. האם אנחנו מבינים טוב יותר כעת את מה שעלול לקרות כאן במקרה של רעידת אדמה? מלחמה שבה ייפלו אלפי טילים על העורף? האם גם אז נתמודד עם סוגיות של עדיפות לאומית בין ביטחון, רפואה או כלכלה? על קברניטי מערכת הבריאות והמדינה כולה להיכנס לתהליך מעמיק של הפקת לקחים מהמשבר הנוכחי למשברי העתיד. ואלה, מן הסתם, לא יאחרו להגיע.

הכותב הוא מנהל מחלקה פנימית ט', לשעבר מנהל פנימית קורונה הראשונה שהוקמה בישראל, המרכז הרפואי שיבא תל השומרהתמודדות החברה ומערכת הרפואה עם מגיפת הקורונה מאפשרת לנו הצצה לכוח ההתמודדות של מדינת ישראל עם אתגרים עתידיים, מסוכנים לא פחות.