"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הגז זורם: לחשוב לפני שמייצאים

,עודכן

מצבה של ישראל, רגע אחרי תחילת הזרמת הגז מקידוח תמר, דומה למצבה של משפחה ממוצעת שזכתה בפרס הגדול בפיס. הסטטיסטיקה מלמדת כי רבות ממשפחות אלו מאבדות את כל כספי הזכייה בתוך זמן קצר, ואת זה בדיוק עלינו למנוע. לכן על המדינה לקבע כבר היום כללים הנוגעים לשימוש בשפע החדש.

בנוגע להתפלגות השימוש בתמלוגים יש להעדיף באופן ברור את הגידול בהוצאות הביטחון, שינבעו מהצורך להגן על כל מערכות ניצול הגז, ואת השאר להעביר להשקעות בתחומים שיישאו פירות גם אחרי שהגז ינוצל עד תומו ולא להתפתות "להיטיב עם העם" ולחלק לו מתנות על חשבון העתיד.

נושא אחר, חשוב לא פחות, עוסק בשאלה מי יזכה לעשות שימוש בגז הזה. מצד אחד ניצבים בעלי הזיכיונות לקידוח, הכוללים חברות זרות רבות השפעה בארה"ב, שידרשו לאפשר לייצא את הגז לכל המרבה במחיר. זה לא רק אינטרס ברור שלהם, זו גם חובתם כלפי בעלי המניות - להביא את הרווח הגדול ביותר האפשרי בכל רבעון. מן הצד האחר ניצבים שוב אזרחי ישראל ששאיפה זו של בעלי הזיכיון מנוגדת לאינטרס הברור שלהם. ההערכות מדברות על מלאי שיספיק לטווח שבין 20 ל־30 שנים והאינטרס של כל אזרח שאינו מושקע בחברות הקידוח הוא לנסות להאריך ככל האפשר את משך השימוש במשאב.

בין שני הקצוות הללו עומדת הממשלה. מצד אחד יש לה אינטרס להגביר את מכירת הגז השנתית, כדי ליהנות מן התמלוגים שוועדת ששינסקי הצליחה לחלץ עבורה, ומן הצד האחר, לפחות לכאורה, יש לה גם אינטרס הזהה לזה הציבורי. האינטרס השני חלש בהרבה, כי מייד עם הגידול בהכנסות המדינה מהגז יתחילו לחצים פוליטיים להגדיל את ההוצאות על נושאי צריכה שוטפת שאינם בבחינת השקעות לעתיד, כגון הורדת מסים, הגדלת הקצבאות וחלוקת הטבות למקורבים. הפיתוי להגדלת השימוש בהכנסות מתמלוגי הגז לצרכים אלה ולהגדלת תקציב המדינה ללא חשבון יהיה גדול, כי פוליטיקאים חייבים דין וחשבון רק על תוצאות מיידיות. לכן הם יבקשו לייצא מייד כמה שיותר גז.

הדרך הנכונה הן לטווח הבינוני ובוודאי לטווח הארוך היא לא לייצא את הגז כלל לצרכים מסחריים. במקום זאת יש לעודד הגברת ניצול הגז לייצור מוצרים מוגמרים ומכירת אלה כייצוא. למשל: תזקיקי דלק, נייר ושאר מוצרים הדורשים אנרגיה לצורך ייצורם. בשילוב נכון עם מערכת חינוך טובה ועם מערכת עידוד למחקר ופיתוח תעשייתי, יניבו אלה הכנסות גדולות פי כמה לאוצר המדינה מאשר ייצוא הגז בלבד, וזאת גם תוך כדי פיתוח התשתיות הלאומיות. יישום כלל זה יגרום לכך שמי שירצה לעשות שימוש בגז הזול שלנו לייצור מוצריו ייאלץ להשקיע בכלכלה הישראלית ולייצרם כאן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר