בסיאול כבר התרגלו לשאגות "זאב זאב" הבוקעות מפיונגיאנג אחת לכמה זמן. אולי דווקא בגלל זה דרום קוריאה היתה אתמול הרגועה ביותר, כשצפון קוריאה הכריזה על "מצב מלחמה". שאר העולם עוקב מאז בדאגה אחר ההסלמה בחצי האי הקוריאני. לא מכיוון שהעולם באמת חושב שמחר תפרוץ מלחמה, אלא בעיקר מכיוון שמנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג און (30), הוא צעיר ובלתי מנוסה. האם הוא יידע כמו אביו, קים ג'ונג איל, היכן לעצור או דווקא יעדיף לחקות את הסבא - ולתקוף.
ביטול הפסקת האש, כפי שהכריזה צפון קוריאה, מרמז תיאורטית על חידוש העימות החמוש בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית כמו לפני 60 שנה, אלא שברור כי לפיונגיאנג אין באמת את היכולת לתקוף את הערים המאוימות בארה"ב, כולל וושינגטון הבירה. גם היכולת הגרעינית הצבאית שלה מאוד לא ברורה. יש לה, לעומת זאת, יכולת לתקוף עם טילי הסקאד שלה מטרות אמריקניות בפסיפיק. בדרום קוריאה יש לאמריקנים 28 אלף חיילים וביפן 50 אלף. אבל פיונגיאנג מבינה את משמעותה של תקיפה רחבת היקף: התאבדות המשטר הסטליניסטי האחרון שעדיין שורד על פני כדור הארץ. העובדה שבמקביל לאיומים המשיכו לעבוד באזור התעשייה המשותף לשתי המדינות ב־KAESONG, מעידה אולי על הכוונות האמיתיות. איומים בלבד.
צפון קוריאה הרגילה אותנו מתמיד לרטוריקה אלימה. מאז הפסקת המלחמה ב־1953, שנחתמה ב־27 ביולי אותה שנה בכפר פנמונג'ום שבאזור הגבול, החליפה פיונגיאנג שלושה שליטים - אבל לכל בני השושלת אותה אסטרטגיה. מדיניות של הסלמה. בעיקר אחרי שהסב קים איל סונג פתח ב־1950 במלחמה, כשביקש לאחד את חצי האי קוריאה בשלטונו בעקבות תבוסת האימפריה היפנית לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה.
גם אם במערב מעריכים כי המצב היום בחצי האי הקוריאני הוא החמור ביותר מאז סיום מלחמת קוריאה, סביר להניח כי גם הפעם לא תגלוש האלימות המילולית למערכה צבאית. זו הדרך של צפון קוריאה להביא את וושינגטון לשולחן המו"מ ולהפעיל במקביל לחץ על דרום קוריאה למתן את מדיניותה כלפיה. אין זו הפעם הראשונה, אגב, שצפון קוריאה מודיעה על ביטול הפסקת האש. בכלל, בכל פעם שיש תמרונים צבאיים בין דרום קוריאה לארה"ב עולה למנהיג הצפון־קוריאני הסעיף.
הקצנת הרטוריקה קשורה גם לרצון של המשטר לחזק את האחדות הלאומית סביב השליט החדש. ההפגנות אתמול בכיכר פיונגיאנג והדיווחים המאוד עוינים את ה"אימפריאליזם האמריקני" הם עדות לכך. לזאת יש להוסיף גם את העובדה שצפון קוריאה תמיד אוהבת לבחון הנהגה דרום־קוריאנית חדשה. נשיאת דרום קוריאה, פארק גון היי, הושבעה לתפקיד רק ב־25 בפברואר השנה.
אז למרות הכל אפשר להעריך כי לא תפרוץ מלחמה. המצב הנוכחי דווקא מאוד מתאים לשחקנים אזוריים רבים. סין, אולי הידידה היחידה של צפון קוריאה (למרות הקרירות היום), לא רוצה באיחוד קוריאה מאחר שהדבר ישחק לידי וושינגטון, וגם יפן, אף שלא תודה בכך, מעדיפה סטטוס קוו בגלל אינטרסים אזוריים וכלכליים. אולי דווקא בגלל זה מרשה לעצמה צפון קוריאה להפגין מפעם לפעם קשיחות, כל זמן שהיא יודעת איפה הגבול.
הנשיא אובאמה הגדיר את אזור אסיה־פסיפיק כקריטי באסטרטגיה האמריקנית. בזמן שבפנטגון מתחילים במדיניות הצמצומים, דווקא צפויה השקעה מוגברת באזור זה ובשותפויות עם בעלות ברית באזור. מבחינתנו זה היה יכול להיות סיפור רחוק, אלמלא מוחסן פח'רי־זאדה, הממונה על פיתוח הנשק הגרעיני באיראן, שהוזמן לניסוי הגרעיני שערכו הצפון־קוריאנים ב־12 בפברואר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו