שלא נשכח על מה יצאנו להפגין מלכתחילה

עם חידושן המסתמן של ההפגנות בבלפור, ראוי להקדיש רגע מחשבה על התפקיד שהן ממלאות. העיסוק האובססיבי של השלטון סביב רמיסת הזכות הדמוקרטית להפגין הוא בעצם הסטה של תשומת הלב הציבורית משאר זכויותינו הדמוקרטיות: הזכות לחיים בכבוד, הזכות לבריאות ציבורית, הזכות לרווחה, הזכות לביטחון תזונתי, הזכות למות בכבוד. גם הן נדרסות.

אלה זכויות שסובלות מיחסי ציבור גרועים לעומת הזכות למחות במרחב הציבורי. אובדן הזכות להפגין היא פגיעה אנושה בערכים שאנחנו מאמינים בהם ופועלים לאורם, אבל אסור לנו להתעלם מהעובדה שהשלטון שנכשל בטיפול במגיפה ממסך אותנו באמצעות מיקוד השיח רק בזכות להפגין.

נוח למשטר להיתלות לכאורה בבהלה מההפגנות, ולמקד בהיסטריה את כל הכלים הכבדים שברשותו, עד כדי אלימות בלתי הגיונית של שוטרים ואכיפה חסרת תקדים – ולו בלבד שרק נמשיך אנחנו לעסוק בזה. שנצא להפגין מתחת לבתים על עצם הזכות להפגין - ונסיט את העין הביקורתית שלנו מהפיאסקו של ניהול משבר הקורונה. ממשלת נתניהו מרוויחה מרווח נשימה אדיר שכולנו משחקים לידיו. החברה האזרחית, שרבים מאיתנו באים ממנה ופועלים בתוכה, קורסת אל מול האחריות שהיא נאלצת לקחת בהעדר מבוגר אחראי שינהל את המשבר. בסבב הסגר השני אף אחד בשלטון אפילו לא מדבר על זכויות העצמאים, על הזנה לקשישים, על משפחות מתחת לקו העוני, על עשרות אלפי המובטלים שיום יום מתווספים למספרים, את ארגוני הסיוע הנפשי שזועקים קריסה תחת העומס הבלתי הגיוני.

אנחנו במצב אסון, המערכות שאמורות להגן עלינו ולייצר עבורנו רשתות הגנה בקריסה מוחלטת. העמותות שהחזיקו עד עכשיו העגלה המקרטעת נחנקות ללא מימון ואוויר לנשימה. קל יותר לשלוח את האופוזיציה להילחם באולפנים ואת הציבור לרחובות בזעקה על הגבלות ההפגנה, מלתת דין וחשבון על החקירות האפידמיולוגיות הכושלות, הקשישים שקמלים בבתיהם ללא רשת סיוע מספקת, אלפי משפחות עם צרכים מיוחדים שחייהם הם אובדן עשתונות מוחלט, מערכת חינוך משותקת, משק שמייצר עוד ועוד מובטלים, מבקשי מקלט שאין להם מענה, עוד ועוד נוער בסיכון ברחובות, עוד ועוד ילדים שחשופים בבתיהם לאלימות מינית ופיזית, ועוד ועוד נשים שחשופות לאלימות קשה כי הבית אינו מקום בטוח עבורן.

אסור לנו להניח לסיבות שבגללן יצאנו לרחובות מלכתחילה, כי כך קורה בדיוק מה שהאוחז במושכות מרוויח ממנו - הדחקה. כולנו רוצים מדינה בה הזכות להפגין היא זכות יסוד שאין לפגוע בה, וחלקנו פועלים בשטח עשרות שנים כדי להגן על הדמוקרטיה שלנו, אבל מוכרחים להמשיך ולעשות זאת לצד מאבק עיקש להוציא מהחושך אל האור את כל מה שמחביאים מאיתנו, וכל מה שאנחנו לא שמים על השולחן בתוקף ובנחישות. גם זו פעולה של התנגדות.

כשיש מי שמכוון את הדיון וממקד אותו רק בהפגנות, אנחנו מוכרחים למשוך חזרה פנימה את קצה הקרחון ולצעוק, לחשוף את הסכנה כולה שמרחפת מעל כולנו. ללא פשרות.

חן אריאלי היא סגנית ראש עיריית תל אביב והממונה כל השירותים החברתיים, ד"ר סמיר זועבי הוא מרצה לעבודה סוציאלית במכללת תל חי. שניהם חברים בצוותי המומחים של המשבר