"המשפחה החורגת" של מערכת הבריאות

כבר יותר מחצי שנה שמערכת הבריאות במדינת ישראל מתנהלת במציאות קורונה. כשהחלה מגפת הקורונה בפברואר, נטו רבים לראות אותה כמחלה של בתי חולים. כך התקבע השיח הציבורי סביב הקורונה בעיקר סביב מיטות האשפוז, מכונות ההנשמה והספיקה של מחלקות האשפוז. אך בעוד הנרטיב הציבורי עוסק במצב התפוסה בבתי החולים, הקורונה כבר ממש לא שם. עמוק בתוך הגל השני, מדובר במחלה שמצויה בראש ובראשונה בטיפול בקהילה.

כ-97% מחולי הקורונה מטופלים במסגרת הקהילה בקופות החולים. מתחילת המגפה טיפלו רופאי הקהילה ביותר מ-270 אלף ישראלים, ובכל בתי החולים טופלו כ-10,000 חולים. הדגש שהושם על פעילות בתי החולים העלים את רפואת הקהילה לגמרי.

בישראל יש כ-5,000 רופאות ורופאי משפחה, והם הכתובת הראשונה של המטופלים בתוך מערכת הבריאות. בתקופה הנוכחית הם הכתובת למרבית השאלות והבעיות שצפות בעקבות הקורונה. הם אלו שמסבירים את ההנחיות כשהן אינן ברורות, שמרגיעים ונותנים מענה במציאות לא ברורה, פותרים בעיות בלתי צפויות, והכל בזמינות גבוהה, במקום מוכר וקרוב לבית. כל העבודה הזו מתבצעת נוסף על העבודה השוטפת והטיפולים השגרתיים שאינם קשורים לקורונה. הזמינות והקרבה של רופאי המשפחה והיכולת שלהם לפתור בעיות רבות, הן חומת המגן של בתי החולים מפני הצונאמי של חולי הקורונה.

במשך שנים ארוכות הוזנחה רפואת הקהילה בהשוואה לרפואת בתי החולים. עבודת השגרה של רפואת הקהילה הרבה פחות נוצצת, ואת הפירות שלה קשה לקטוף במהירות. הרבה יותר מפתה להראות מיון חדש או מחלקה חדשה, מאשר מטופלים במרפאה מקומית.

ההכרה בחשיבות רפואת הקהילה חייבת לחלחל לכל העוסקים בדבר. הקורונה מדגישה שוב כי השקעה בקהילה על ידי הקטנת הביורוקרטיה המרובה והרחבת הצוותים, שיאפשרו לפנות את זמנם של הצוותים הרפואיים לעסוק במשימות רפואיות, היא המפתח לחיזוק מערכת הבריאות כולה. ללא חיזוק של רפואת הקהילה, לא נצליח להחזיק את מערכת הבריאות עד שתימצא לקורונה תרופה.

הכותבת היא יו"ר איגוד רופאי המשפחה