פסח הוא חג מעיק. כל הדיבורים על חירות לא באמת עשו עלי רושם עד היום. איזו חירות? להסתובב עם הילדים ולחפש להם תעסוקה? למצוא מה לעשות עם הילדה ביום הזה שבו נגמר פסח אבל במערכת החינוך עוד לא שמעו על זה? ולא אמרנו מילה על עבדות לניקיונות, לחוקי החמץ המוזרים (בתור חובב חומוס, אני דור שני בארץ ולא אשכנזי), למכת הפקקים, למכת ההפעלות בקניונים ולמכת המכות - הברחשים הקטנים המעצבנים האלה שמתעופפים פתאום בכל מקום ולא ברור מהיכן הגיעו.
בקיצור, חירות היא כנראה עניין לגויים. עבורנו היהודים - מה שעושה לנו את היום הוא מספר המכות שאנחנו מלקים את עצמנו. ככה שבטעות, בלי ששמנו לב, הגיע דווקא משהו נחמד וחיובי. משהו אופטימי שהתגנב אלינו בימים האחרונים בלי ששמנו לב.
כל השנה אני ספון מאחורי הספרים הכלכליים. מתעסק בדו"חות הכספיים של הקונצרנים, במאזנים ובמספרים מאקרו־כלכליים. הפעם, בשמחה, אני בעניין הקיץ. כן, אם לא שמתם לב, האביב קיים בישראל במשך חמש שניות, והן עברו מזמן.
בימים האחרונים התגנב הקיץ הישראלי והפציע במלוא עוזו. קיץ בישראל מתבטא בשני מבחנים מוכחים שקל לענות עליהם: האם פיזית אפשר ללכת לים ולשבת על החוף בנחת? ואם מסיבה כלשהי אחליט לנעול סנדלים, האם הם עלולים להירטב בסוג של בוץ חורפי בדרך לעבודה? אם עניתם על השאלה הראשונה בחיוב ועל השאלה השנייה בשלילה - אתם בקיץ.
לא צריך שום מבחן פסיכומטרי או רורשך. אביב הוא סיפור מעשייה לילדים. קיץ הוא מה שקורה בשטח. וטוב שכך. כי הקיץ בגירסה המתקדמת שלו, שתבוא בעוד כמה חודשים, יהיה סיוט. אז אני אומר: תיהנו מהקיץ בגירסתו הנוכחית.
כאמור, בימים האלה הקיץ הוא הגירסה המשופרת והמשובחת של עצמו. מה שהחברות המסחריות קוראות לו "מהדורה מוגבלת". בתקופה זו אנחנו מקבלים משום מה את החמסינים במשורה, ימי השרב רק מתזכרים אותנו לצפוי בהמשך, והלחות במישור החוף עדיין לא חצתה את רף מאת האחוזים. אפשר ללכת ליד דוכן השווארמה ברחוב בלי לנסות לשחק "מצא את ההבדלים".
ולכן, הקיץ הישראלי בגירסתו הנוכחית הוא המתנה הכי שווה שיכולנו לקבל לפסח - לטעמי, אפילו יותר מביקורו של הכדורגלן האגדי רונאלדו ואולי אפילו יותר מביקורו של הנשיא אובאמה. כי כשרונאלדו ביקר, ידענו שהכדורגלנים יעמדו בציפיות שלנו ובסוף נתאכזב מהביצועים שלהם ונדבר על מונחים פיזיקליים כגון הפוטנציאל הלא ממומש. וכשהנשיא אובאמה ביקר, הוא היה בכל המקומות הלאומיים החשובים ביותר שכולנו ממילא מכירים: יד ושם, בית הנשיא, נתב"ג. התרגשנו אבל לא הופתענו.
ודווקא כשהקיץ מגיע, אפשר ללכת באופן לגיטימי לים כי עונת הרחצה הרשמית עוד רגע נפתחת (ב־11 באפריל) והיום חוזר לשעות התאורה האופטימליות, ואף אחד לא עושה מזה עניין גדול.
אבל עצם זה שאפשר לחזור הביתה מהעבודה ולהרוויח עוד שעת תאורה - זה דבר גדול. הרי זאת מכה חורפית ממש מעצבנת להגיע לעבודה בבוקר ולצאת בלילה. זה מרגיש כאילו עברו יומיים שלמים במחיר של יום אחד. בטח שזה מעלה את מפלס התשישות, אולי אפילו מדעית. אני בטוח שיש איפשהו מדענים שחקרו את העניין. וידוע שמי שמתאבדים בכמויות הכי גדולות הם אלה שחיים ליד הקוטב עם יממות החורף החשוכות כמעט במלואן. לכן צריך לצאת בקמפיין על הבונוס: התקופה שנותנת יותר שעות יממה ביום ושכוללת בתוכה שעה סבירה, ויש לכם עוד איזו שעת תאורה טבעית בסופו של היום.
מעכשיו ועד החופש הגדול, כשהטמפרטורה בחוץ תהיה מושלמת ולא יהיו יותר מ־30 סוגים של חגים קטנים ומעיקים, כדאי לכם להקדים ולהתענג על הרגע וחצי של מזג האוויר המושלם שיכול להיות כאן. איזה כיף שהגיע הקיץ. או לפחות החלק הראשון שלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו