האינתיפאדה השנייה, שפרצה לפני 20 שנה, חגה סביבנו כמחול מוות מצמרר • אירועיה עיצבו את פחדינו ואת האינסטינקטים הפוליטיים־קיומיים שלנו - ובמידה רבה הם עדיין משפיעים עלינו
בשיא המלחמה הנשכחת ההיא, מלחמה לכל דבר, מלחמה ללא שם, דעתנו כמעט שנטרפה בעיקר מדאגה ליקירינו. יותר ממראות הטרור הקשים ומאות ההלוויות, שאליהם - כמה נורא להיזכר - התרגלנו, היו אלה מעגלי החיים שהשתבשו; השגרה שהופרה, העולם שהתהפך על ראשנו; הטרור שהפך לעניין כמעט אישי ונגע בכל אחד מאיתנו - מעט כמו היום, בקורונה, אבל שונה מאוד.
א־נורמליות שהתקבעה לשנים רבות. אבלים בהלוויה של דוד ונאוה אפלבוים, שנרצחו בקפה הלל בי־ם, 2003 // צילום: GettyImages
בשנות האינתיפאדה השנייה, שפרצה לפני 20 שנה, הטרור היכה ושיטה בנו, ללא חוקים, ללא כללים, ללא רחם. בלילה וביום. בחול ובשבת. כולנו היינו אז ב"קבוצת הסיכון" שלו - קשישים, מבוגרים, נשים וטף. ילדינו שבגרו מאז והיו להורים, והורינו שהזקינו בינתיים, ידעו שעליהם להתרחק ממקומות צפופים ומהתקהלויות; ש"הנגיף" ההוא יחפש אותם, דווקא שם.
קצת כמו היום, אבל באופן לחלוטין לא ערטילאי ומוחשי פי כמה, הטרור של אז לכד את קורבנותיו במקומות הומי אדם.
התרחקנו מהם אז כמו מאש - ממסעדות, מתורים, מבתי קפה ובעיקר מהאוטובוסים, שהתגלו כיעד חביב במיוחד על הדור הפלשתיני המתאבד. מצאנו עצמנו מחשבים דקות ושעות ותנועות, מנסים לדחוק את התנהלותנו וחובותינו למכסת השעות הפחות מסוכנת לכאורה ביממה, עד שגם היא אזלה.
גרנו באותם ימים במרכז ירושלים, וביום ראשון אחד, החריד את האזור פיצוץ אדיר של מחבל מתאבד במורד מדרחוב בן יהודה. שבוע לאחר מכן, שוב בבוקר יום ראשון, נשנו הקולות והמראות, הפעם באזור גן הפעמון. פעמיים בימי שישי, לפני כניסת שבת, שמענו משוק מחנה יהודה את שאון האסון, יללת הסירנות והמיית ההמון הנסער. חמש שנים חגה "אינתיפאדת אל־אקצא" סביבנו, ואנו ניהלנו לכאורה את השגרה שלנו סביבה במעין מחול מוות מצמרר, בבחינת: "מי יחיה ומי ימות... מי ישקט ומי יטרף, מי ישלו ומי יתייסר".
אזרחים הפכו לחיילים
כמעט לכל אחד היה את המת, הפצוע או המכר הניצול שלו, וכמו היום, באופן דומה, אבל שונה מאוד, הכל הפך פרטי ונוגע כל כך: האחיין של השכן משכונת המגורים הקודמת. והאחות של החבר של הבן מ"היסודי" שנרצחו. האישה שאיתי ששהתה בבית המרקחת, בדיוק כשבבית המאפה ממול התפוצץ מחבל; או אחותי וגיסי, שאש נורתה לעברם בדרכם הביתה לגוש עציון - שניצלו; הילדה מהשכונה שנספתה בפיצוץ האוטובוס ברחוב מקסיקו; עורך הדין שמצא את מותו בסמטת נבון בדרך לשוק מחנה יהודה. אנשים טובים באמצע הדרך. אלפים כאלה.
אנו יצאנו ללא פגע, אבל עבור רבים אחרים הסוף היה שונה. על פי נתוני שב"כ, החל מ־29 בספטמבר 2000 ועד ספטמבר 2004 נהרגו 1,030 ישראלים בפיגועי טרור פלשתיניים ונפצעו 5,598 בני אדם. כנגד ישראל בוצעו עשרות אלפי פעולות איבה. 13,730 מהם אירועי ירי, ו־138 פיגועי התאבדות.
יותר מכל מדד אחר אופיינה פגיעת הטרור הפלשתיני באותן שנים במטרות שנקרו בדרכו: משפחות שלמות וחלקי משפחות - עוללים ויונקים, בן ובת, אבא ואמא, סבא וסבתא, זוגות מאורסים - שמונת בני משפחת נחמד שנרצחו בפיגוע בשכונת בית ישראל בירושלים; חמשת בני משפחת סחיווסחורדר שנרצחו בפיגוע בקפה סבארו; ארבעת בני משפחת שבו שנרצחו באיתמר; אב (ד"ר דוד אפלבום) ובתו (נאוה) שנפגשו לשיחה בקפה הלל בירושלים, ערב חתונת הבת. עודי זוכר את תמונת ארוסה האומלל של נאוה, מניח את הטבעת שתכנן לענוד על אצבע אהובתו בליל חתונתם, בתוך הקבר שבו נטמנה, רגע לפני שכיסו אותה רגבי אדמת ירושלים.
זו היתה הפעם הראשונה שבה, באופן רציף ושיטתי, העורף הפך לחזית והאזרחים לחיילים: בעוד החיילים שבגבולות היו מוגנים יותר ונפגעו פחות, הפגיעה בעורף ובאזרחים הפכה לשגרה ולהרגל - א־נורמליות שהתקבעה לשנים רבות.
"ושיננתם ברקיעך ודיברת בם"
אלה היו גם השנים שבהן השתרשה, ובצדק, תודעת ה"אין פרטנר". נכווינו ברותחין. למדנו שאין תחליף לנוכחות הביטחונית והמודיעינית שלנו בשטח עצמו. רבים זיהו תחילה את המתים כ"קורבנות שלום", ורק מאוחר יותר השתכנעו ששלום אינו הורג, רק טרור. הסכמי אוסלו התנפצו בקול רעש גדול מול מראות של דם ואש, לצד שלדי אוטובוסים מעוותים וגופות חללים עטופות ניילונים שהונחו לצידם. הקונספציה הנאיבית שמאחורי ההסכמים, זו שנתנה לאחרים "לעשות עבורנו את העבודה", קרסה. ה
תברר שאותם "אחרים", לא זו בלבד שאינם "עושים עבורנו את העבודה", אלא עושים את העבודה עבור הטרור; שהם־הם הטרור. ואז, בניגוד לימי השסע והפילוג הללו, התאחדנו. היינו נחושים לנצח.
ימי האימה ההם גם קיבעו עבור רבים את המיזוג בין הזיכרון לחללי צה"ל והזיכרון לחללי פעולות האיבה. אחרי הכל, לא היתה סיבה אמיתית לציין יום זיכרון אחד לחייל אוהד בכרך ויום זיכרון שני לחברו האזרח אורי שחור, שנרצחו יחד, באותו מקום ובאותה שעה.
הימים ההם הצמיחו מול עינינו את הגדר וחומות הבטון שפוצעים עד היום את הנוף לאורכו של תוואי הקו הירוק וסמוך לו. הגדר אמנם הגנה עלינו במידה מסוימת, אבל היה אפשר גם לעקוף אותה. הקונספציה - התברר בדיעבד - הגביהה לא רק את חומת הביטחון סביבנו, אלא גם את חומות האיבה והניכור בין שתי האוכלוסיות, היהודית והערבית.
עם זאת, תוצאות האינתיפאדה הביאו גם להתפכחות של פלשתינים רבים, ולהכרה שאין בכוחם, אפילו באמצעות טרור אינטנסיבי וקשה, להוריד את ישראל על ברכיה ולנצח אותה. אבו מאזן ושלטונו מגלמים במידה רבה את ההתפכחות הזאת. ברמת התודעה, הפלשתינים עודם מטפחים נרטיבים של "שהאדה" ו"שיבה" אך ברמת המעשה - יורשו של ערפאת נוהג אחרת מקודמו.
הנפש הקולקטיבית הישראלית מצולקת עד היום מאירועי האינתיפאדה השנייה. אליעז כהן זעק באחד משיריו: "שמע א־דוניי, ישראל עמך, ישראל אחד. ואהבת את ישראל עמך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והיו הבנים האלה אשר נהרגים עליך כל היום על לבבך, ושיננתם ברקיעך, ודיברת בם". המילים של כהן התריסו מול נוסח קריאת שמע המסורתי. הימים ההם ונרצחיהם שולבו לימים גם בספרים שכתבו א"ב יהושע ונעמי רגן, או צרויה שלו ("כאב") וצור ארליך ("הארץ המאובטחת"). ולמרות זאת - המלחמה ההיא, שכה חיה בזיכרון הפרטי של רבים מאיתנו, כאילו נמחקה ונוכחת אך מעט בציבוריות הישראלית.
"החיסון" של הימים ההם הגיע גם הוא באיחור רב, רק אחרי טבח ליל הסדר על 30 הרוגיו במלון פארק בנתניה, בדמות מבצע חומת מגן, שהחל "להשטיח" את עקומת הטרור. ממרחק של שני עשורים, הימים ההם עיצבו את פחדינו, את השקפתנו ואת האינסטינקטים הפוליטיים־קיומיים־ביטחוניים שלנו לשנים ארוכות. במידה רבה הם עדיין עושים זאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו