הציבור משתוקק לבנות את "סוכת הפלאים"

סמלי האיחוד והפיוס והערבות ההדדית שחג הסוכות כה מתאפיין בהם, פוגשים השנה מציאות פוליטית וציבורית הפוכה בתכלית. אפילו מראית עין של השכנת שלום פנימי בתוכנו אינה קיימת עוד. עיינו ערך "קבינט הפיוס" (הווירטואלי), שהפך מושא ללעג, לסאטירה ולשנינה. "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", לימדונו חכמינו, אבל במקום לפייס ולהכיל ולקרב - ההנהגה שלנו מפרידה ומפלגת ומשסה ציבורים שונים אלה באלה. את ארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדס וערבה) המשיל המדרש הידוע לארבעה ציבורים שונים בעם ישראל, טובים יותר וטובים פחות אך שונים אלה מאלה: "... ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם, לאבדן אי אפשר? אלא אמר הקב"ה ייקשרו כולם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו" (ויקרא רבה). אלא שהממשלה והעומד בראשה מצטיינים דווקא בסכסכנות ובקיטוב.

כבר שנים, כך נדמה, לא הועמדו המודל היהודי הרצוי לאחדות (לא אחידות) והמודל הפוליטי המצוי - זה שמייצר כיום אווירת נכאים בקרב הציבור הרחב - כשני הפכים כה סותרים זה לזה. הרוב הדומם קץ בכך. ציבורים רחבים בישראל שרואים את הקולות ואת אש השנאה וההסתה שמשתוללת בהוויה הציבורית שלנו, מאסו במציאות הזאת. הפילוג וההסתה והשיסוי של ציבורים אלה באלה הם לא רק פסולים לגופו של עניין, הם גם מוטעים כהתנהלות טקטית, שמניחה בטעות - שפוליטית - אפשר להיבנות מכך.

כל נושאי התוכן ומדדי הביצוע והתוצאה של הממשלה והעומד בראשה, מאיראן וחיזבאללה דרך סוגיית הריבונות וכמובן הקורונה, מתגמדים בהשוואה להפצת הנגיף הזה על ידי פוליטיקאים מכל המפלגות. "חברת השבטים" שלנו מושפעת מכך. "יחד שבטי ישראל", עתיק היומין, הפך למושג תנ"כי ערטילאי ומרוחק. במקום להעשיר זה את זה ברבגוניות וממדיות ובדגשים ערכיים שונים, הפכו אלה מקור לשנאה רושפת וליריבות שמאיימת להצית כאן אש גדולה, אך ההנהגה שלנו, במקום לכבות את האש הזאת, מלבה אותה.

חג הסוכות הוא זמן מצוין להתחיל בתיקון. לעניין הזה אין צורך בסגר, או במסכה ובריחוק חברתי. להפך. לעניין הזה יש צורך בהתקרבות ובהסרת מסכות ואטימות, ובהפלת מחיצות. האם אין בממשלה הנוכחית ולו דמות אחת שתשמיע את הקול הזה; שתדע לכאוב (אמיתית) את כאבו של האחר, להכיל את השונה. לא להסכים, אך לכבד. לחתור לפיוס, במקום לפילוג. לאחדות, לא לאחידות. לדעת להקשיב, לנהל שיח. הציבור כמה וצמא לכך. הוא עייף מריב האחים, מפסילת האחר, משלילת הלגיטימיות של ציבורים ומנהיגים אלה את אלה וזה את זה; מלשון הביבים המשתלחת.

אחרי שלוש מערכות בחירות ושני גלי קורונה - הציבור בישראל מחפש מנהיג שיחבוש פצעים ולא מנהיג שיפתח פצעים. אחרי יותר מ-1,500 מתים במגפה, רוב הציבור בישראל מחפש נחמה, ולא נקמה ומשטמה. בפסח הסבנו לליל סדר מצומצם ודיברנו על ארבעת הבנים הכה שונים, שאל כל אחד מהם יש לפנות ולדבר בדרך אחרת. חצי שנה חלפה, והערב נשב בסוכה ונבקש פיוס ברוח החג ושירה של נעמי שמר "שלומית בונה סוכת שלום". אל הסוכה מהשיר באים "השכנים, כולם בהמונים, ולכולם יהיה מקום". בחג הזה היינו מבקשים להאמין שהכוכב משירה של שמר "יציץ לו ויזרח". ישראל 2020 מחכה למנהיגות שתבנה את "סוכת הפלאים" של השלום הפנימי, לא רק בשירים ובמדרשים אלא גם במציאות. זה אולי הרגע האחרון, ואולי כבר אחרי האחרון לעשות זאת.