ערב פסח נראים כמה מהלכים האופפים את מלחמת האזרחים בסוריה בתבנית של חד גדיא, או ארבע הקושיות. מלכתחילה, מה היה לו לרג'פ טאיפ ארדואן להתפרץ אל ראש התור ברשימת אויביו של בשאר אסד? אין הסבר אלא שראה בו סוכן איראני, שראוי לערער את ממשלו כחלק מן ההתמודדות בין אנקרה לבין טהרן על ההגמוניה במזרח התיכון. הוא לא העלה על דעתו - כרבים אחרים - כי המלחמה הזאת תתנהל עדיין בשליש הראשון של 2013.
ארדואן הסתבך במלחמת האזרחים ובלית ברירה המשיך בה בחריפות שאין ממנה חזרה. האם בחישוב הרווח וההפסד היה כדאי לו להתייצב בצורה כה חדה לצד המורדים?
גם ישראל אינה יודעת מה האפשרות הפחות גרועה בין השתיים. מצד אחד ממשלו של אסד הוא סוכן איראני הממלא תפקיד חשוב בחיזוק חיזבאללה, ומצד אחר השלטון בדמשק מקפיד על הפסקת האש עם ישראל מאז יוני 1974, ואין זה דבר של מה בכך. מה גרוע ממה? קושיה משנית. שכן ההנחה היא שמשטר אסד ייפול, וממילא מי שאינו חייב להתייצב לצידו נמלט מספינתו הטובעת.
ביסודו של דבר ארה"ב, מדינות אירופה, טורקיה וישראל הודאגו יותר מקשרי אסד עם איראן מאשר מהספקות לגבי אופיים ומהותם של הכוחות המורדים השסועים וקרועים בינם לבין עצמם. כאשר ממשלו של ברק אובאמה מצוי בשלבי התקפלות במזרח התיכון אין לו כוונה לשגר כוחות צבא לאזור אלא אם יתרחש הגרוע מכל, ולכך האמריקנים מאמנים את לוחמיהם בצפון ירדן.
וושינגטון, אנקרה וירושלים נקלעו, אפוא, למצוקה, שהיא המסד להבנה אשר הושגה בין ארדואן לבין בנימין נתניהו. מוטב היה שישראל תתנצל לפני שנתיים כאשר הנוסח שעליו הוסכם עם הטורקים הובא לירושלים על ידי ד"ר יוסי צ'חנובר, אך נתניהו נמנע מלהתגושש עם אביגדור ליברמן ולא קיבלו. עם זאת טוב עכשיו מאשר בכלל לא. בתנאי, כמובן, שיש בידי ישראל מספיק בטוחות שארדואן יכבד את התחייבותו ולא ימצא עילה לחמוק ממנה.
רק שיש סימנים מדאיגים. ארדואן החל לטעון כי מילוי חלקו בהתחייבות מותנה בצעדים ישראליים. לדבריו התחייבה ישראל לבטל או לצמצם את המצור על עזה. בעניין זה אין מקום לוויתורים, ישראל חייבת לעמוד על קוצו של יוד. היא שילמה את מלוא המחיר ועליה לתבוע את מלוא התמורה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו