מה השתנה בגל הזה
מתחילת הגל השני של הקורונה לא מעט אנשים, כולל פוליטיקאים, הפנו אצבע מאשימה, מרומזת יותר או פחות, כלפי הציבור הערבי בישראל, שאינו ממלא אחר ההנחיות ולא מפגין מחויבות לעצירת התפשטות הנגיף.
נכון, קיימת בעיה בחברה הערבית, אולם אלה שמפנים אצבעות שוכחים או בוחרים להתעלם מהעובדה שהציבור הערבי התנהג למופת בגל הראשון. הציבור הערבי ומנהיגיו, הפוליטיים והחברתיים, הבינו מהר את גודל השעה, ורבים מהם שימשו "שופר" של משרד הבריאות בכל הקשור לשמירה על ההנחיות. בתנאי צפיפות, עוני ותשתיות לקויות הקפידו על הסגר, נאטמו בבתים והתגייסו, יחד עם כל אזרחי ישראל, למאמץ הלאומי לצמצום ההדבקה והתחלואה. וכבר אין צורך להזכיר את אזרחי ישראל הערבים שעמדו, לצד יהודים, בחזית המאבק בקורונה, כרופאים וכעובדי רפואה בבתי החולים ובמרפאות.
מה השתנה בין גל ראשון לשני? איך קפצו ממשמעת והקפדה לקיץ של חתונות המוניות ואירועים חברתיים? בדיוק כמו בחברה היהודית, גם בחברה הערבית השתררה עם היציאה מהסגר הראשון תחושת ביטחון, שהנה גברנו על הסכנה, ושאולי התחלואה ממילא לא חמורה כל כך בגל השני. אם חופי הים, הפאבים, מוקדי ההפגנות ובתי הכנסת שוקקים חיים - אז מדוע לא גם אצלנו במשפחה המורחבת, בשכונה, בקהילה, בכפר? זה אינו תירוץ, אבל בהתחשב בצפיפות הגבוהה ובחיי הקהילה העוטפת, אין פלא שמקדם ההדבקה גבוה.
אולם דווקא בהינתן המשמעת החזקה שאפיינה את הגל הראשון, מצער לראות שלא נלמדו לקחים, בפרט בתחום ההסברה ושיפור התנאים לשמירה על ריחוק חברתי. משרדי הממשלה האמונים על הטיפול בקורונה לא מיצו עד תום את הנכונות של מנהיגים מקומיים ומובילי דעה לשתף פעולה ולהתגייס למאמצי ההסברה. מסרים, מידע והנחיות בשפה הערבית הגיעו באיחור, ושינוי התנהגות בימים האחרונים נזקף בעיקר לזכות מסע הסברה אינטנסיבי של ארגוני חברה אזרחית, אנשי דת וכלי תקשורת בשפה הערבית. מחסום ההסברה מתווסף לבעיות התשתית והמשאבים שמאפיינות את החברה הערבית במיוחד כחברה מוחלשת, אשר הקשו על הרשויות המקומיות הערביות לשפר את היערכותן, דוגמת תשתיות התקשורת והאינטרנט.
החברה הערבית לא מוכיחה נטיות בדלניות סביב המשבר, והרפיון במשמעת לא נובע מעוינות למדינה. אבל אם בעיות היסוד שצפו והחמירו במשבר הקורונה לא יטופלו, חוסר האמון שקיים בין אזרחי ישראל הערבים למדינת ישראל עשוי להחמיר. המדינה צריכה לתגבר ולחזק את הרשויות המקומיות הערביות, כדי שיוכלו לטפל במשברים כאלה ביעילות רבה יותר. משרדי הממשלה צריכים ללמוד לרתום את מנהיגי הציבור הערבי למאמצי ההסברה, ושרי הממשלה צריכים לתגבר את הביקורים והנראות שלהם ביישובים הערביים. הרשויות המקומיות הערביות צריכות מצידן להכין תוכניות לשעת חירום, למנות אנשי מקצוע, לחדול מתרבות הנפוטיזם ולנטרל רעשי רקע של פוליטיקה פנימית.
משני הצדדים נדרשות כעת גישה קונסטרוקטיבית ופחות האשמה הדדית. לא רק שאפשר עדיין לשנות גישה ולחזור למשמעת ולשיתוף הפעולה שאפיינו את הגל הראשון, אלא שאפשר גם להפוך את משבר הקורונה לנקודת מפנה.
