ההנהגה הפלשתינית קיבלה את פניו של הנשיא האמריקני בביקורו ברמאללה כמי שכפאה שד, ויותר נכון, כמי שמבינה שהתפקיד הנדרש ממנה הוא של סטטיסט בהצגה שכל כולה אהדה וחיבה לישראל.
מלכתחילה לא היו לפלשתינים ציפיות כלשהן מן הביקור, אבל דומה שגם הם הופתעו מהכתף הקרה שהיפנה להם אובאמה, הן ברמאללה ובהמשך בי־ם.
רק לפני ארבע שנים, ביוני 2009, נשא הנשיא אובאמה בפני קהל ערבי בקהיר נאום מלא אמפתיה לפלשתינים. בעקבות הנאום הוא היפנה דרישה תקיפה מישראל להקפיא את הבנייה בהתנחלויות כתנאי לחידוש המשא ומתן לשלום. בכך הוא נתן ביטוי לאשליה שבה נתפסו רבים בוושינגטון של ראשית הקדנציה הראשונה של אובאמה, כי יישוב הסכסוך הישראלי־פלשתיני הוא המפתח לפתרון בעיות המזרח התיכון כולו.
אובאמה של היום, ארבע שנים לאחר נאום קהיר, הוא נשיא מפוכח הרבה יותר, ובעיקר למוד ניסיון. אין פלא לפיכך שנאומו, שאותו נשא הפעם בירושלים בפני קהל ישראלי, היה מלא אמפתיה, אהדה ואפילו הערצה למדינת ישראל ולהישגיה.
אובאמה מודל 2013 נמנע מלדרוש דבר מישראל. את נטל ההוכחה הוא מטיל על כתפי הפלשתינים, שמהם הוא תובע לחדש בלא תנאי את המו"מ עם ישראל. מדברי הנשיא עולה גם כי הוא מבין שהתקדמות בתהליך השלום, מטרה חשובה וראויה בפני עצמה, לא תביא עימה פתרון לכלל הבעיות באזור.
אובאמה קרא לישראל לסיים את נוכחותה בשטחים ולהגיע להסדר שלום עם שכניה הפלשתינים, אבל השורה התחתונה של נאומו היתה כי ישראל אינה לבדה וכי ארה"ב ניצבת לצידה. המסר לפלשתינים היה ההפך הגמור. עליהם, קבע אובאמה, לקחת את גורלם בידיהם ולהפסיק לקוות כי אחרים, ולענייננו ארה"ב, יפתרו עבורם את הסכסוך. אלא שספק אם אבו מאזן במצבו, ועימו העולם הערבי השקוע עד צוואר בבעיותיו, מסוגלים לקלוט, להפנים ובעיקר להיענות למסר מוושינגטון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו