השמש יוקדת והשמאל מתייבש

בפוליטיקה הישראלית נפל דבר בסוף 2014, כאשר בנימין נתניהו סילק בהינף יד את יאיר לפיד מממשלתו עקב נאמנותו הקלוקלת וההפכפכה והכריז על בחירות שבהן גבר על יריביו. הליכוד יצא לחופשי. התודעה הציבורית והתקשורתית שלו יצאה מהתיחום שנגזר עליה במשך שנים והחלה לפרוץ קדימה.

מולו עומד השמאל על סף התייבשות. משבר האקלים תקף אותו. המחסור הכרוני ביכולתו של השמאל לעצב מדיניות חברתית רעיונית בת תוקף, מעורר חמלה. בניין הקלפים שעיצבו לתפארת, שעל פיו, "פלשתין תחילה", קורס ומתאדה באוויר לנוכח מדינות ערב שאצות לקראת חתימה על הסכמי שלום עם ישראל. אנשי השמאל חשים שהם נושאים את בשורת המוסריות הפוליטית, את הגאולה. בפועל, הם מתנהלים בתיבת תהודה סגורה, וקורסים לתוך החור השחור שכרו לעצמם.

שיתוף פעולה בין עשרה משרדי פרסום מהטובים בארץ לא היה יכול להעלות קמפיין כל כך מוצלח, ולהמחיש עד כמה השמאל נותר אותו הדבר בתודעתו העמוקה. הכוונה לאופן שבו התגלגלו הדברים סביב המאבק על שותפות מינימלית בהשתכשכות במי נחל האסי בין קיבוץ ניר דוד לבין תושבי בית שאן. המאבק הזה הראה קבל עם ועדה עד כמה ראשי השמאל אינם מכירים בדרישות יסוד של סדר חלוקתי מינימלי לטובת המזרחים והפריפריה החברתית. האם נחל האסי הוא רק עניינה של מפלגת ש"ס, שהגישה תביעות משפטיות המייצגות את הרצון הכללי לצדק? למה על התביעות לא מופיעות החתימות של יאיר לפיד וניצן הורוביץ? למה יש עתיד ומרצ לא מצטרפות לבקשה להבטיח את הזכויות הללו? הם מלהגים על הרחבת גבולות התמיכה בהם, אך בפועל רק עסוקים בשימור הקיים. תומכי השמאל דואגים בכל המרץ למסיבות הרחוב מול בלפור, ומתפלאים בעפעוף עיניים כשאנחנו מתלכדים סביב גוש הימין.

כדי לפרוץ את מחסום משבר האקלים של השמאל, קם עפר שלח בשעת בין־ערביים מהבילה מחום ולחות, והציע את עצמו לראשות המפלגה מול לפיד המדשדש. עד היום הלך אחרי המנהיג שלו, וכעת הגיעה שעתו להזדקף ולדהור קדימה. שלח מדמה לעצמו כי יקים את פריצת הדרך המיוחלת בשותפות אמת שירקום עם בל"ד, הקומוניסטים והתנועה האסלאמית, וההמונים אז ידלגו בעקבותיו. נו, באמת. כאשר נאמני "מדינת כל אזרחיה" ידרשו להחזיר להם את אדמות הקיבוצים של השומר הצעיר, אזי נראה את המזכיר של קיבוץ ניר דוד מתראיין תחת כל עץ רענן וקורא לכולם לראות בהתנגדות לכך את המאבק המשותף.

עפר שלח הוא במקרה הטוב מודל דהוי של שלי יחימוביץ'. עיתונאי לשעבר, שאם יצליח באיזה צירוף מקרים נדיר להוביל בכל זאת לפריימריז ולנצח, אזי טירוף המערכות של מאבק האיתנים שבו "חבר אוכל חבר" ימוטט את המפלגה הזו סופית. עפר שלח ימצא את עצמו בהמשך דרכו הפוליטית כמנהיג הבא של מרצ כשיבין שדרכו חסומה ביש עתיד.

אך לא ממנו מפחד יאיר לפיד. הדרישה לפריימריז חופשיים עלולה להוביל להצטרפות של שחקנים מליגה אחרת מזו של עפר שלח למפלגתו של יאיר לפיד. מדובר כעת בגדי איזנקוט, הגנרל בדימוס, וברון חולדאי, ראש עיריית תל אביב. הללו אינם זקוקים בקורות החיים שלהם להצהיר על עוצמת קרבתם ליאיר לפיד. לשני אלה יש קורות חיים מלאים ועשירים גם בלעדיו. יש הגורסים שאפילו עדיפים על שלו. איזנקוט וחולדאי יכולים לגייס בקלות אלפי חברים חדשים למפלגה של לפיד, ואו אז, הם יסלקו את לפיד ממפלגתו בהינף יד שיזכיר לנו את הינף היד של נתניהו מ־2015.

זה החשש שמוביל את יאיר לפיד למסמס את הקריאה לעריכת פריימריז, בטענה שמדובר באולטימטום. הרעיון של תחרות פתוחה מלחיץ אותו, ונוגד את חזון הדמוקרטיה שלו: מפלגת מנהיג. מכאן הדרך קצרה למניעת צדק חלוקתי ולשלילת הדמוקרטיה המפלגתית - השמאל, כאמור, מתייבש.