הוא פשוט לא הילד של כולנו

שש שנים מאז חצה את הגבול ונעלם באופק של עזה. כבר שש שנים שוטפות הדמעות את פניה של אם הילד־לא־של־כולנו.

שש שנים של בכי חרישי, שלא חודר לחדרי הלב של החברה בישראל. הוא לא הילד של כולנו, אברה. הוא הילד של האתיופים.

סיקרתי את המאבק לשחרור גלעד שליט משבי חמאס. הייתי במשמרות המחאה בבלפור כמעט בכל יום. ראיתי במול עיניי את המוני הישראלים שבאו לחבק, לחזק ולתמוך במאבקה של המשפחה להשבתו הביתה של הילד של כולנו. זה היה רגע מרומם, רגע ישראלי מחמם לב. דתיים התפללו למענו. ילדים ציירו לו ציורים. זמרים כתבו לו שירים והופיעו בהתנדבות למענו. "צבא החברים של גלעד שליט" הפך לחטיבה, והילד של כולנו חזר הביתה.

איפה הם, החברים של גלעד, היום? רק גלעד שליט יודע מה עובר כעת על אברה. שיחה שלו עם אמו של אברה, גיוס מילואים של צבא החברים, תחשבו מה יכול היה להיות. אני מפנטז. להפגנות מוצ"ש בבלפור מגיעים בכל שבוע כמה מבני הקהילה שהנושא עוד כואב להם, מרימים כמה שלטים למענו ונבלעים בתוך הרעש הפוליטי וים הסיסמאות. בשביל הרוב הדומם אברה הוא עוד אתיופי שנעלם מרצונו החופשי ומסרב לחזור. אף אחד לא שלח אותו, ולכן אין לנו כל מחויבות כלפיו.

השבוע, כאמור, מלאו שש שנים להיעדרו. בשיח התקשורתי הנושא כמעט לא מדובר. אברה מנגיסטו יחכה עוד שנה; תמיד יש משהו דחוף יותר על סדר היום. אני לא נאיבי. אברה לא מעניין אף אחד כי הוא לא משלנו, אלא משלהם. הוא לא בעיה של החברה הישראלית, אלא של משפחתו, ומקסימום של קהילתו. סוגיה אתיופית, לא ישראלית.

בואו נודה, אברה לא חלק מהנרטיב הישראלי. אברה נולד לקהילה לא נכונה, קהילה שלא מסוגלת, לעת עתה, לדאוג לאינטרסים הפוליטיים שלה בכוחות עצמה, או לכל הפחות להשמיע קול מספיק חזק. חולשתה של הקהילה האתיופית מדגישה עוד יותר את בדידותו של אברה; הוא, כמו בני קהילתו, הם האאוטסיידרים של החברה הישראלית. הטרגדיה היא שהיחס החברתי הזה מחלחל פנימה. גם בקרב הקהילה הוא נתפס כמשוגע שחצה את הגבול מרצונו החופשי. בכל המחאות של הקהילה אברה מנגיסטו נדחק לשוליים. הוא הפך לשולי גם בתוך קהילתו.

לא אברה הוא השבוי, אלא אמו היא השבויה בתוך חוסר ודאות וכאב שטרם נמצאו לו מילים בעברית. שיר חדש של שלומי שבת אמור להעלות אותו לתודעה הקולקטיבית במציאות המטורפת של ישראל. הכוונה נאצלת. הלוואי. אבל אל תבנו על זה. זה לא יקרה, כל עוד אברה יישאר הילד שלהם, ולא של כולנו.