עם סגירת הדלת - אולי "רק לבינתיים", למימוש ריבונות במרחבי ההתיישבות ביו"ש ובבקעת הירדן, הגיעה השעה לשיבה להיגיון הציונות המעשית. למרות שמדינת ישראל כבר הוקמה בתש"ח, המחלוקת בין היגיון הציונות המדינית להיגיון הציונות המעשית, ממשיכה להיות אקטואלית, כאילו שבנו לשנות ה־30 של המאה הקודמת.
במבט היסטורי ברור כי שתי המגמות היו נחוצות ונכונות והשלימו זו את זו. במקום שבו נחסמה התפתחות המפעל הציוני במגמה המדינית, היא נמשכה בתנופת המגמה המעשית בעובדות שנקבעו בשטח. עם נטישת הבריטים את תוכנית החלוקה של ועדת פיל, נותרה ההסכמה הנחושה של בן־גוריון להצעה, והפכה ליתרון שעמד לזכותו בממד המדיני. בממד המעשי, היתה זו תנופת הקמת יישובי חומה ומגדל שעיצבה את המרחב בפריסת ההתיישבות היהודית לקראת העתיד. המגמה המעשית היא שקבעה את ההבדל המהותי בין השטח המצומצם שהוצע ליהודים בוועדת פיל בשנת 1937, לבין השטח הרחב פי כמה שהוצע למדינה היהודית בתוכנית החלוקה ב־1947.
ז'בוטינסקי שפעל בעיקר באופק הציונות המדינית, אכן הביע תמיהה על מפעל חומה ומגדל. לא היה ברור לו כיצד כמה נקודות יישוב מבודדות, בפיזור על פני המרחב, יכולות להביא לידי כיבושו במסה של נוכחות יהודית. הפער בין בן־גוריון לבין ז'בוטינסקי לא התקיים רק בהעדפה שנתן כל אחד מהם להישגים דה פקטו מול ההישגים דה יורה, אלא גם באופן שבו תפסו את אמת המידה לנוכחות יהודית במרחב. ז'בוטינסקי מדד את מידת הנוכחות בכמות וברצף המרחבי, ואילו בן־גוריון בתפיסתו הרוסית, תפס את המרחב, דרך רשת הזיקות המתהוות בו ומעצבות אותו באופן דינמי. הדיון הזה מבטא במלוא הרלוונטיות את הנדרש ממדינת ישראל בחידוש תנופת ההתיישבות במרחבי יו"ש.
הצעת הנשיא טראמפ לחלוקת המרחב ביו"ש ובקעת הירדן, הגם שירדה לפי שעה מן השולחן, מכריחה את הנהגת מדינת ישראל להכרה במאבק המתרחש על האחיזה בשטחי C, בהובלת הרשות הפלשתינית. לא מפתיע כי ראש הממשלה הפלשתיני מוחמד אשתייה, הוא זה הממצה בשעה זו את היגיון ה"ציונות המעשית". בפעולתם במרחב כבר קבעו עובדות בלתי הפיכות. כשסומנו שטחי C, בהכוונת ראש הממשלה יצחק רבין, הם כללו כ־60 אחוזים משטחי "הגדה המערבית". במגמת ההתפשטות הפלשתינית, השטח הזה צומצם למעשה בשליש. בדיון קבינט שנערך בנושא לפני שנה, הנחה ראש הממשלה נתניהו לבלום את המגמה. אולם פיקוד המרכז והמינהל האזרחי ממוקדים בסדרי עדיפויות שאינם מסוגלים לחסום את המגמה הפלשתינית. הדרך הציונית הבן־גוריונית היא הדרך היחידה בעלת סיכוי למימוש: לתת אור ירוק לתפיסת המרחבים החיוניים על ידי מפעל ההתיישבות הישראלי.
בחתירה לעיצובו דה פקטו של המרחב, בהכוונת מפת האינטרסים הישראלית, נדרשות שלוש מגמות: הקמת חוות מרעה בפריסה רחבה, הקמת עיר חדשה בלב בקעת הירדן, על כביש אלון באזור מעלה אפרים ־גיתית, ופריצת רשת דרכים חדשה ומתקדמת. גם מול המשבר הכלכלי והחברתי מציעה הציונות המעשית את החיבור הנכון: מיצוי פוטנציאל הבנייה וההתיישבות במרחב הפתוח כמנוף כלכלי וכבשורה ציונית רעננה וסוחפת.
