הסכם השלום - ללא פשרות ביטחוניות ומדיניות

האווירה שיוצרת בארץ האופוזיציה החוץ־פרלמנטרית יחד עם מגפת הקורונה מסתירה, על ידי מסך עכור, את פריצות הדרך הדרמטיות במזרח התיכון.

הטיסה הצפויה לאיחוד האמירויות עם ג'ארד קושנר ומאיר בן שבת בשמי סעודיה, היא חלום שהעסיק את כותרות העיתונים מזה עשר שנים לפחות. השבוע זה עומד לקרות. עדיין אף אחד לא מוכן להמר מי עוד יצטרף לטיסה. ונוסף על כך, הנסיך מוחמד בן זאיד (MBZ) ביטל את חוק החרם הכלכלי על ישראל משנת 1972.

המשמעות המיידית של הסכמי הסחר הצפויים בין שתי המדינות היא בהיקף של 500 מיליון דולר, ובהמשך הרבה יותר. זה משב רוח אופטימי לכלכלת ישראל המתאוששת.

המשא ומתן עצמו על סגירת ההסכם, ככל שהוא חשוב, הוא לא הדאגה העיקרית. בעבר משאים ומתנים עם מדינות ערביות ועם אש"ף בזמנו, השפיעו מאוד על הממד הביטחוני של ישראל ועל יחסי ישראל־ארה"ב. הפעם נראה שההישג האסטרטגי של פריצת המעגל הערבי הקרוב ללא תלות בפלשתינים, ורכישת היתרון מול איראן, עולה לישראל במתיחות המתמשכת מול חמסטאן בגבול עזה.

נוסף על כך, המשא ומתן, שלא צריך להיות קשה ומסובך, נתון בסד של לוח הזמנים הנשיאותי של טראמפ לקראת הבחירות ב־3 בנובמבר.

צריך להגיד בבירור: אסור שקברניטי הביטחון ייתנו למשא ומתן במפרץ לבלבל אותם מול עזה. הסיסמאות הקלישאתיות מהעבר ידועות והפרפראזה עכשווית היא, לכן, ינהל צה"ל את מלחמתו בעזה כאילו אין איחוד האמירויות - וייעשה השלום כאילו אין מערכה מתמשכת בעזה.

מבחינה זו, טוב שבני גנץ מודר. במדיניות שהוא אמור להוביל בעזה, הוא צריך להתחשב רק בצורכי הביטחון של תושבי מערב הנגב. שום אינטרס פוליטי פנימי ושום אינטרס פוליטי מהזן האמריקני לא צריך להתערבב בשיקולים הצבאיים.

היחסים עם הממשל האמריקני לעת עשיית שלום היו טעוני מטענים מאז ומעולם. פריצת הדרך של מנחם בגין ומשה דיין ב־77' מול אנואר סאדאת התבצעה בחשאי, כאשר שני הצדדים מצאו את עצמם לפותים בחשש כבד מפני ממשל קרטר ומה שהוא זומם עם הרוסים. הפלשתינים הפכו לאורך השנים לגורם מסכסך בין ישראל לממשלים האמריקניים השונים ובוודאי בין ישראל לאיחוד האירופי.

כל זה השתנה. ובכל זאת, השלום עם איחוד האמירויות טבוע בחותם טראמפ ובביצוע קושנר. עם כל האהדה ושיתוף הפעולה של ממשלת ישראל עם ממשל טראמפ, גם צוות המשא ומתן בראשות בן שבת צריך לעבוד כאילו אין בחירות בארה"ב. לא לעשות שום צעד או ויתור רק בגלל לחצים של לוח זמנים. אפשר להניח שהצוות הישראלי מודע לכך, ששליטי האמירויות מעוניינים בהסכם לא פחות, ואולי הרבה יותר מישראל.