החסידים נאבקים על הרוח, אך פיקוח הנפש מעל לכל

קל להסתכל בעין ביקורתית על המחזות הקצת משונים שאנחנו רואים בימים האחרונים בשדות התעופה בישראל ובאוקראינה. התמונות שבהן רואים את חסידי ברסלב, על ילדיהם הרכים, מנסים להגיע בכל מחיר לאומן רגע לפני שהשערים נסגרים, שלושה שבועות ויותר לפני ראש השנה, מוזרות ואולי גם קצת מקוממות במבט ראשון.

מה, הם לא מבינים את המצב? הנסיעה לאומן שווה את המחיר הכבד שעלול חלילה להיגבות? רבי נחמן שווה יותר מפיקוח נפש? התשובה האמיתית היא, כמובן, לא. פיקוח נפש דוחה את כל התורה, כולל נסיעה לאומן לראש השנה.

אבל צריך גם להיכנס לראשם של החסידים, להבין למה באמת הם מתעקשים כל כך על הנסיעה השנתית, שנשמעת קצת תלושה מהמציאות בתקופה הזאת. ובכן, עבור חסיד ברסלב, ראש השנה באומן הוא "שיא השיאים". אי אפשר לדבר על זה במונחים גשמיים, אלא רק במונחים רוחניים: אלו יומיים שהנפש נכספת אליהם שנה שלמה, יומיים שהם מטעינים בהם את מצבריהם הרוחניים לכל השנה כולה, לקראת השגרה שמחכה להם כעת 363 ימים, עד לראש השנה הבא.

שוחחתי השבוע עם חבר, חסיד ברסלב. הוא אמר לי שהוא, כמו רוב החסידים למעשה, לא נוסע השנה לאומן בשל המצב, וגם הוסיף ואמר שאינו מבין את אלה שנוסעים, היכן האחריות שלהם. דקה לאחר מכן הוא התקשר ואמר: "תשכח מה שאמרתי לך מקודם. רבי נחמן אמר: 'ראש השנה שלי עולה על הכל'. אני יכול להגיד משהו על מי שנוסע?"

במיוחד קשה לאלה שכן מבקשים לנסוע, לראות את הצביעות ביחס אליהם. הפגנות ענק ליד בלפור נערכות מבלי שאף אחד פוצה פה, כללי הזהירות נרמסים בריש גלי, אבל מה בכותרות? חסידי ברסלב שמבקשים לנסוע לאומן ומבטיחים לשמור שם על כל הכללים (בדיוק כפי שהם היו עושים כאן): ריחוק חברתי ומניינים קטנים בפיזור נרחב.

במציאות קשה להאמין שאפשר היה לקיים באומן את החגיגה השנתית עם הקהל העצום בשטח קטן כל כך ולשמור על הכללים. אבל גם אם מבקרים את החסידים, וזה מתבקש, לפחות מנחם לראות שיש מי שנלחם על נסיעה כדי לצבור משהו רוחני משמעותי, ולא כדי לרשום ברזומה עוד ריזורט ביוון.