"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

פצעים של אחרים

,עודכן

השבוע, לפני שש שנים, היה השבוע האחרון של מבצע צוק איתן. הגענו אליו מותשים. 50 יום של חיים בשדה קרב. עלינו לבית ראש הממשלה ודרשנו ממנו להיפגש איתנו. פטריוטים של הנגב המערבי, שרוצים לדעת לאן מוליכים אותם. שם, ברחוב עזה בירושלים, קיבלנו את הבשורה על מותו של דניאל טרגרמן בן ה־4, מנחל עוז. נשברנו. אימהות ואבות, שהבינו שרק במזל זה לא היה הילד שלהם. זה הפצע שלנו, שממשיך לדמם.

פצעים פתוחים מפעילים אותנו ביומיום. יש לי חברים שבטוחים שהמאבק על האסי בניר דוד הוא מניפולציית ימין להסטת האש מנתניהו. הם מפספסים לגמרי את הפצע הגדול של הקליטה העקומה והרומסת של יהודי ארצות ערב. את פערי הענק בין הפריפריות למרכז, ובין ערי הפיתוח למועצות האזוריות.

קל להבין פצעים "שלנו". קשה בהרבה לראות ולהבין פצעים של "אחרים". הנה אחד כזה: ההתנתקות. לפני כחודש היה סדר היום המגזרי של הציונות הדתית ממוקד בספירת 15 שנים להתנתקות. למי שמנותק מסדר היום הזה, קשה להבין כמה מדובר בפצע מדמם.

השבוע פגשתי חברים שנעקרו מבתיהם בקיץ 2005. חלקם כבר בנו חיים חדשים. חלקם סופרים את הרגעים מהמפץ הגדול, שהפך לשבר שלא התאחה. של משפחה, קהילה, פרנסה, תנאי מחיה בסיסיים. חלקם נושאים צלקות התנגשות עם המשטרה והמכת"זיות, וכל השיט שנתקלו בו אחר כך יוצאי אתיופיה, חרדים ועכשיו המוחים בבלפור (על ערבים אין מה לדבר. הם אכלו עופרת).

השמאל לא רקד וצהל. זו עלילה. מאות מתנדבים הגיעו לסייע בפירוק החממות, למשל. הרוב הישראלי שתמך בהתנתקות הזיל דמעות מול הטרגדיה האישית, המשפחתית והקהילתית. אם נשים זרקור תמיד על קהי הלב בינינו, לא נגיע למרחקים.

ובכל זאת כשלנו. הצעד היה טקטי וצבאי. הוא הוכיח את עצמו, חלקית, במישור הזה (ראו מספר הנפגעים לפני ואחרי). הוא כשל מדינית, בשל ההתעקשות הדורסנית של שרון והליכוד על מהלך חד־צדדי. הוא כשל בכל הנוגע לליווי 8,000 ישראלים שנעקרו מביתם ומקהילתם. הוא לא הפסיק את המלחמה, שניתכת על ראשי ילדינו בשדרות ובעוטף עזה כבר 20 שנה.

ההתנתקות הפכה להיות כאב של ציבור מאוד מסוים, ששותת דם על העקירה. כפי שגם כאבים ישראליים אחרים הפכו לכאב מגזרי. רצח רבין. אוקטובר 2000. המעברות. הפערים העצומים בין מרכז ופריפריות. חטיפת ילדי תימן. ועוד. אפילו השואה הפכה, לרגעים, ל"לא החג שלנו".

סדר היום הישראלי הדחוס והמגזרי מעודד אותנו לעצום עיניים מול כאבים של אחרים ולהאשים אותם בכאבם. כאילו כל מקום שניתן לאחרים הוא על חשבוננו. אנחנו לא חייבים להתיישר עם סדר היום הזה.האופן שבו נראה ונקשיב לפצעים של "אחרים" יקבע את היכולת שלנו לחיות יחד. גם אם ההנהגה הנוכחית מושכת לאחור. בואו נתחיל בלוודא שיקירינו ואנחנו לא נקהה את ליבנו ולא נעבור לסדר היום, גם כשמדובר בכאבים של "אחרים".

אבי דבוש הוא מנכ"ל רבנים לזכויות אדם וחבר מנהיגות תנועת הפריפריות

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אבי דבוש

מנכ"ל "רבנים למען זכויות האדם".

כדאילהכיר