אזרחי ישראל, עובדים עליכם

ההסכם ההיסטורי עם האמירויות מושמץ בגלל מי שהשיג אותו, וגם משום שריסק את הקונספציה ששווקה לציבור עשרות שנים • אותה קונספציה, "שטחים תמורת שלום", שעלתה בעשן

ישראל היא מדינה שאזרחיה לא מודעים למאבקי הכוח האדירים על חשבונם, המתנהלים בין בכיריה. הרוח המנשבת בתקשורת מתארת את בנימין נתניהו כציניקן שמעדיף את טובת עצמו על פני טובת מדינתו. יש יסוד להאמין שהמצב הפוך.

אחרי כל אלה, גם הריבונות בוא תבוא. ההתנחלות דולב // צילום: מרים צחי

ביום חמישי שעבר, הכריזו ארה"ב, האמירויות וישראל על פריצת דרך היסטורית. שלושת המנהיגים קיימו שיחת טלפון נרגשת שהסתיימה במחיאות כפיים של יועצי טראמפ בבית הלבן. זו תביא בע"ה לשלום מלא בין ישראל ובין המדינה הערבית החשובה.

אפילו פרשן השמאל הבינלאומי המפורסם, תום פרידמן, הגדיר את ההסכם כ"רעידת אדמה מזרח־תיכונית". במאמרו ב"ניו יורק טיימס", החמיא פרידמן, "בפעם הראשונה" כלשונו, לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שאותו הוא תוקף באופן קבוע כבר ארבע שנים.

אבל בישראל, כמו בישראל, מוקדי הכוח שעוינים את המחנה הלאומי, כלומר בכירים במערכת הביטחון, בתקשורת ובאקדמיה, מיהרו לשפוך מים צוננים על ההישג שמשנה באופן יסודי את הקשר בין ישראל ומדינות ערב.

כל מיני חכמים הסבירו לנו שהאמירויות לא חשובות (שקר), ושהקשרים איתם קיימים כבר 20 שנה (נכון, אבל מעטים ובתוך הארון). כל אותם שחקנים שפעלו ככל יכולתם לטרפד את מהלך הריבונות ביו"ש, ביכו פתאום את נכונות נתניהו לוותר עליה.

אך מעשה ההונאה האמיתי על חשבון דעת הקהל, היה הבלוף כאילו נתניהו הסיר את התנגדותו למכירת חמקני ה־F-35 לאמירויות (שקר כפול: ארה"ב עוד לא אישרה את מכירת החמקנים ונתניהו בכל מקרה לא הסכים לכך). בעצם, סיפר לנו שופר השמאל של ישראל הראשונה, "ידיעות אחרונות", ביבי שוב מכר את ביטחון ישראל עבור תמורה עלובה. ועכשיו, לך תוכיח שאין לך אחות.

ובכן, אזרחי ישראל היקרים, עובדים עליכם. ההסכם ההיסטורי עם האמירויות מגומד ומושמץ גם בגלל מי שהשיג אותו - בנימין נתניהו - וגם משום שהוא ריסק את הקונספציה שאותה מערכת ביטחון, אותה אקדמיה ואותה תקשורת, שיווקו לציבור בלהט דתי עשרות שנים. הם כתבו, אמרו ושידרו מעל כל במה ש"רק הסכם נסיגות עם הפלשתינים יביא לשלום עם מדינות ערב". תפיסת העולם הזו, המוכרת יותר במינוח "שטחים תמורת שלום", עלתה בעשן ביום חמישי שעבר.

מזרח תיכון רציונלי

ישראל לא ויתרה על גרגר אדמה כדי להשיג את ההסכם. וההפך הוא הנכון, ישראל הסכימה באופן זמני בלבד, להימנע מסיפוח שטחים לריבונותה. זה היה המחיר של הסכם השלום. או ברוח דבריו של רה"מ יצחק שמיר לפני שנים רבות, "אולי הערבים הם אלה שיוותרו על שטח תמורת שלום - למה אנחנו אלה שצריכים לוותר?!".

נתניהו, יחד עם הנשיא טראמפ - שלא היה תומך ישראל כמוהו בבית הלבן וספק אם יהיה, ואף על פי כן מושמץ גם הוא בתקשורת הישראלית - הפכו מן היסוד את כללי המשחק במזרח התיכון. הם הראו שהשלום אפשרי. הם הביאו לשלום בלי שישראל מוותרת על שטח או מסכנת את ביטחונה. הם הוכיחו שקודם יבוא השלום עם מדינות ערב ורק אחר כך, אם בכלל, הסכם עם הפלשתינים. מעל לכל, הם הניחו את התשתית למזרח תיכון ישראלי־ערבי רציונלי, שנאבק יחדיו בקיצונים.

ההשלכות של היפוך התפיסה הזה צפויות להשפיע על האזור עשרות שנים קדימה. ארבעה עשורים חלפו מהחרמת מצרים מצד מדינות ערב, בגלל השלום עם ישראל, ועד להודעה המשותפת עם האמירויות. אולי תקופת זמן כזו, ואולי קצרה יותר, תחלוף עד שנרמול היחסים עם האמירויות יחלחל גם לעמי ערב שעודם שונאים את ישראל, בפרט בירדן ובמצרים.

זאת ועוד, האם לאחר ההסכם הזה יש בסיס כלשהו לטענה ש"הסכסוך הישראלי פלשתיני הוא שורש אי היציבות במזרח התיכון"? בשם הנימוק הזה ממשל אובאמה, וכמובן אירופה המערבית, הפעילו על ישראל לחצים כבדים מנשוא, ובכלל זה החלטה 2334 האומללה במועצת הביטחון. מה יהיה הצידוק של הנשיא ביידן, אם ייבחר, לדחוק את ישראל לפינה, אם הדרך לשלום בכלל לא עוברת ברמאללה?

להפנים שלום, לא מלחמה

מעבר להיבט המדיני־פוליטי, ישנן הכלכלה, התעופה, הטכנולוגיה וכן הלאה. עשרות שנים היתה ישראל מדינת קצה עולמית. אי של שפיות במזרח התיכון, כפי שנהגנו לקרוא לעצמנו. ככל שיחלפו השנים ונלמד לשתף פעולה עם שכנינו, הדפוסים האלה ישתנו. נמלי אשדוד וחיפה ישדרגו את פעילותם כתחנות ביניים לשאר המזרח התיכון. טיסות קישור ימריאו מנתב"ג לאסיה.

אולי אפילו שוק הרכב יושפע מההסכם וממה שיבוא אחריו, אם יצטרפו עוד מדינות, בדומה לנעשה באיחוד האירופי.

גם אנחנו נצטרך כנראה לשנות את הלך המחשבה. אשתקד התאפשר לי כעיתונאי ישראלי לסקר את ועידת בחריין. בין גלביות וכאפיות סובבתי חובש כיפה בשוק במנמה, מפנים שאלה עומדים להיות ידידינו החדשים. זה לא היה קל. עשרות שנים, מסיבות מוצדקות, התרגלנו לראות בערבי אויב. ככל שישתפרו הקשרים ועוד מדינות יצטרפו למעגל השלום, כך יהיה עלינו להפנים שלא עוד מלחמה, אלא שלום ושכנות טובה.

ואחרי כל אלה, גם הריבונות בוא תבוא. טראמפ, נתניהו, ובעיקר ג'ארד קושנר, שהניח את המסד והטפחות לשינוי ההיסטורי במזרח התיכון, הראו שהם מסוגלים לבלתי אפשרי. אחרי הכל, האפשרות לריבונות היא שהולידה את ההסכם הנוכחי, ובכל מקרה הרעיון כבר מונח על השולחן. שלושתם עודם מחויבים לחזון השלום הנועז שהציגו, ואשר הביא לתוכנית ההיסטורית. לא במקרה גם נתניהו וגם סביבת קושנר מדגישה שהשעיית הריבונות זמנית. מה שלא קרה בחורף 20 יקרה בע"ה באביב 21.