ההתרגשות בשיאה - והדמעות זולגות: גאה להיות בת העם הזה

אני חושבת על האירוע של מטס חיל האוויר בשמי גרמניה - ויש לי צמרמורת. לפני כשבועיים הוזמנו לפגישה עם מפקד חיל האוויר, שם גם ישב בן משפחה קרוב - טייס צעיר. מפקד חיל האוויר בישר לנו על המטס. אין לי מילים לתאר את גודל ההתרגשות, זהו רגע היסטורי עבורי והדמעות זולגות.

לחשוב שבשנת 1972 מדינת ישראל ביקשה להשתתף בפעולת חילוץ הספורטאים ונענתה בשלילה - והיום, מטוסי חיל האוויר בהובלת טייסים שאפילו לא נולדו באותה התקופה, יחלקו כבוד במטס הצדעה בהובלת מפקד חיל האוויר, ומפקד חיל האוויר הגרמני. תארו לכם איזה רגע מרגש ולא ייאמן.

המורשת לא תישכח

אין מילים להודות למפקד חיל האוויר, לטייסינו ולטייסים הגרמנים. מי שזוכר את העבר יצעד לעתיד טוב יותר, עתיד שלנו ואולי של העולם כולו. בהתייחס לכך שזו שנה אולימפית, ולא יכולנו להזכיר גם כתוצאה מהקורונה את זכר יקירינו, זהו רגע מכונן ומרגש. אמרתי למפקד חיל האוויר שהשמיים הם הגבול, אך מפקד חיל האוויר אמר לי "בשבילנו השמיים הם לא הגבול".

לחשוב רק שיטוסו במקום שבו נשפך דם יקירינו, זה רגע היסטורי ואין מילים להודות ולשבח את כל מי שלקח ולוקח בכך חלק. תודה. זו הפעם הראשונה שפגשתי פנים מול פנים חבורת טייסים ללא הקסדה המסתירה את פניהם הטובות והצנועות. פגשתי את טובי בנינו ובנותינו, הרגשתי גאה שאני שייכת לעם הזה. עם יוצא מגדר הרגיל שלא שוכח את עברו, וככה אנחנו מבינים שאחרי 48 שנה, מורשתם וזכרם לא יישכחו לעד.

החללים מקבלים את הכבוד הראוי להם

המטס יעבור דרך המוזיאון, שאנקי שפיצר, אלמנתו של מאמן הסיף אנדרי שפיצר, ואני, נלחמנו בשבילו שנים. הוא עומד כבר ארבע שנים. זה יהיה רגע מרגש, ואין צל של ספק שאנחנו לא שוכחים את 30 אלף היהודים שנרצחו במחנה דכאו ואת 11 חללי מינכן שמקבלים את הכבוד שהם ראויים לו. זהו רגע שבו אני גאה להיות בת העם הזה