קונספציות קורסות

בראשית 1977 כינס ראש אמ"ן דאז, שלמה גזית, את מיטב המומחים והפרשנים כדי לבחון אם פניה של מצרים לשלום עם ישראל. מסקנת הדיון היתה ברורה ונחרצת. כלל משתתפיו היו תמימי דעים כי אין כל סיכוי לשינוי כלשהו ביחסי ישראל ומצרים בעתיד הנראה לעין. לא חלפו כמה חודשים, ונשיא מצרים, סאדאת, הוזמן על ידי ראש הממשלה מנחם בגין לבוא לירושלים ולנאום בכנסת, והיתר היסטוריה.

כשני עשורים לאחר מכן הוסבר לרה"מ יצחק רבין שירדן לעולם לא תעז לחתום על הסכם שלום נפרד עם ישראל, והנה, באוקטובר 1994 הפתיע המלך חוסיין וחתם.

מאז שבנו, אנו המומחים והפרשנים, וטעינו וגם הטעינו. מראשית שנות האלפיים, עת קרס ברעש גדול תהליך השלום שבין ישראל לפלשתינים, התקבעה בישראל ובעולם המוסכמה כי בהיעדר פתרון לסכסוך הישראלי־פלשתיני בצורת כינון מדינה עצמאית שבירתה בירושלים, לא ניתן יהיה להשיג הסכם שלום בין ישראל למדינות ערב.

מוסכמה זו עמדה בניגוד גמור לתהליך של התקרבות בין מדינות ערב, ובראשן מדינות המפרץ, לבין ישראל, לנוכח צילה המאיים של איראן, אבל גם משום שישראל הפכה חזקה ומשגשגת - ביטחונית, כלכלית ומדינית - ומדינות ערב הפנימו את התועלת שתצא להן מקידום יחסיהן עימה. כך ערב הסעודית, כך בחריין וכך איחוד האמירויות, וכך אפילו סודן. אבל גם לנוכח התפתחויות אלו המשכנו לדבוק בהנחה כי קיימת תקרת זכוכית בדמות הסוגיה הפלשתינית, המונעת כל התקדמות בדרך השלום עם מדינות ערב.

אלא שיום אחד פרץ השלום, וישראל ומדינת האמירויות חתמו על הסכם, שהותיר את כולנו תוהים ונבוכים. כיצד קרה הדבר? דומה כי לדבקות בקונספציה השגויה היו כמה סיבות.

האחת, הזלזול במדינות ערב ותפיסת משטריהן כחלשים ובלתי לגיטימיים, ומכאן ככאלה שלא יעזו להמרות את דעת הרחוב הערבי ולהתקדם לעבר שלום עם ישראל. אלא שהתברר שהמשטרים הערביים, ובוודאי אלו שבמפרץ ואף במצרים, איתנים, נהנים מתמיכה, ומסוגלים לקבל החלטות היסטוריות. שנית, ההנחה שדעת הקהל הערבית עוינת לישראל, ספוגת שנאה ומחויבת למאבק בה. אלא שחלקים גדולים בציבור הערבי כבר השתחררו מן הדעות הקדומות של העבר, ואינם רואים כל מניעה לקדם את היחסים עם ישראל.

שלישית, אי ההכרה בעוצמתה של ישראל ובעובדה שבמהלך השנים הפכה ממדינה שולית באזור לשחקנית מרכזית. לנו קשה לעיתים להפנים זאת, אך שכנינו מבינים זאת היטב. רביעית, ירידת משקלה של הסוגיה הפלשתינית. זו אינה מעסיקה יותר את הרחוב הערבי ואינה מטילה אימה על המשטרים הערביים, שאינם מוכנים עוד להקריב את האינטרסים שלהם למענה.

חמישית, משקלה של ארה"ב נותר משקל מכריע, למרות השמועות על התחזקותן של רוסיה, איראן וטורקיה. וכשארה"ב מחליטה לסייע לישראל ולשכנותיה להתקדם בדרך השלום, יש לדבר הזה משמעות והשפעה. ולבסוף, צילה המאיים של איראן ואגב גם של טורקיה. אין מדובר כאן בתעמולה ישראלית, אלא בתחושה אמיתית של איום המחייב שידוד מערכות שאכן התרחש לבסוף. הנה כי כן, תקרת הזכוכית נבקעה, קונספציות קרסו, והשלום הגיע.