קריאת השכמה לאבו מאזן

אם לא ישתבש משהו בדרך, תהפוך בעוד זמן קצר איחוד האמירויות במפרץ הפרסי למדינה הערבית השלישית שתחתום על הסכם שלום עם ישראל, ומה שחשוב לא פחות - למדינה הערבית הראשונה שתקיים איתנו יחסים נורמליים של ממש, על כל המשתמע מכך: טיסות, ביקורים הדדיים, שגרירויות פעלתניות וקשרי מסחר ענפים.

הסכמי השלום עם מצרים וירדן, שסיימו את עידן המלחמות של שתי המדינות עם ישראל, נפתחו אמנם גם הם בצעדי נורמליזציה קטנים ומהוססים, אבל בחלוף השנים ועם חילופי השליטים היחסים התכווצו בעיקר לשיתוף פעולה ביטחוני מתחת לשולחן. כמעט אפס קשרים אזרחיים בין המדינות ואפס פומביות, בלי זרם של מבקרים מן הצד הערבי, בלי שיתופי פעולה בין חברות ואנשי עסקים מן המגזר הפרטי.

אם להסתמך על ההבטחות שנשמעו בימים האחרונים מירושלים ומן המפרץ הפרסי, נהיה עדים בקרוב להיפוך מגמה: הקשרים הביטחוניים, הכלכליים והאחרים בין גורמי ממשל ואנשי עסקים פרטיים מישראל לבין עמיתיהם במפרץ, שבמשך יותר מ-20 שנה התקיימו בחשאי ו"מתחת לרדאר", יתנהלו כעת בפומבי ולאור היום. בלי מורא ובלי חשש.

האישיות המיוחדת של מוחמד בן זאיד

יש שותפים ואבות רבים להצלחה ולהישג המרשים הזה, אבל הוא לא היה מתממש בלי אישיותו המיוחדת, נחישותו ועמדתו הנחרצת של מוחמד בן זאיד, השליט בפועל של איחוד האמירויות ויורש העצר של אבו דאבי, שאף דחף למהלך הזה.

צריך להודות שהמהלך לשלום עם ישראל, שיזם מוחמד בן זאיד (MBZ) בן ה-59, שהוכתר פעמיים רצופות בשנתיים האחרונות על ידי ה"ניו יורק טיימס" בתור "השליט הערבי החזק ביותר" וכ"אחד הגברים החזקים ביותר בכדור הארץ", אינו משתווה בתעוזתו לזה של נשיא מצרים.

סאדאת ניפץ מחסום פסיכולוגי ונפשי אדיר בהחלטתו לצאת לירושלים, וכרת הסכם שלום איתנו בניגוד לרצונם של בני עמו. הוא דילג על משקעי האיבה הקשים שנצברו במלחמות בינינו, שבר את ה"טאבו" של הליגה הערבית על כל מגע עם ישראל, וגזר על עצמו בשל כך בידוד מכאיב בעולם הערבי. וכל זאת, מפני שראה את טובת ארצו תחילה, ביקש לשקם את כלכלתה ולהחזיר לעצמו את סיני .

שליט האמירויות נמצא במקום אחר לגמרי: בלי גבול משותף עם ישראל; בלי משקעי עבר של עוינות ומלחמות; בלי שטחים שנכבשו; ובלי אוכלוסייה שמתנגדת ליחסים נורמליים עם ישראל. סאדאת דאג למצרים. מוחמד בן זאיד, עם הון נצבר של מיליארדי דולרים ומצבורי נשק מתקדם, רוצה באמצעות השלום עם ישראל לחזק את מעמדן של האמירויות, כמעצמה אזורית ובעלת השפעה.

ובכל זאת, יש הרבה מהמשותף לסאדאת ולמוחמד בן זאיד בחיבור שלהם לישראל. לא רק האינטרסים המשותפים, ובראשם - האיום האיראני, אלא גם ההבנה, אז והיום, שאסור להניח לסכסוך הישראלי-פלשתיני לשתק כל התקדמות לעבר מזרח תיכון חדש.

ההסכם מעבה את חומת המגן שנבנית במזה"ת

המתקפה של איראן וחיזבאללה על ההסכם בין ישראל למפרציות, אינה מפתיעה. ההסכם הזה, בין שאר יתרונותיו, מגביה ומעבה את חומת המגן שהולכת ונבנית במזרח התיכון מול "ציר ההתנגדות" החותר ל"השמדת הפרויקט הציוני". קל וחומר כאשר יצטרפו אליה נדבכים נוספים כבחריין, עומאן ובהמשך גם ערב הסעודית. עוד כישלון חרוץ של טהרן במאמציה ללכד את העולם הערבי והאסלאמי נגד ישראל, שגם ההחלטה המבישה של מועצת הביטחון שלא להאריך את האמברגו על מכירת נשק לאיראן, אינה יכולה לטשטש או להעלים.

לעומת זאת, הביקורת של הרשות הפלשתינית על ההסכם וההחלטה להחזיר את שגרירה מהאמירויות היא מצערת, ולא רק מפני שההסכם דווקא מעניק להם, לכאורה, סולם נהדר לרדת מעץ הסרבנות, בדמות הסכמה של ישראל להקפיא את תוכניות הסיפוח.

אבו מאזן חייב להבין כעת שהטלטלה שפוקדת את האזור בעקבות אירועי האביב הערבי, אינה משחקת לטובתו, ובמקום להמשיך להישען על "חזית הסירוב" של איראן, חיזבאללה וחמאס - לראות בהסכם השלום עם המפרציות קריאת השכמה להכיר בישראל כבמדינה יהודית, לוותר על תנאים מקדימים - ולחזור להידבר איתנו סביב השולחן על דו-קיום ושכנות טובה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו