במרחק מקרה אחד מאסון

הפיצוץ בנמל ביירות, שגבה חיים של מאות בני אדם והותיר אלפי פצועים, חשף סוד גלוי: חומרים מסוכנים כמו אמוניום חנקתי לא מטופל ולא מנוטר, סופם טרגדיה אנושית עצומה וזיהום סביבתי אדיר. די היה לחזות בתמונת פטריית העשן שכיסתה כל פינה בתוך שנייה, כדי לכאוב פסיכוסומטית.

האסון הלבנוני האיץ סיור אחר, כאן בישראל, אצל הבעיה הלאומית שלנו: המפעלים הפטרוכימיים במפרץ חיפה. אנשי הוועדה להגנת הסביבה בכנסת דילגו השבוע בקלילות על פני מפגעים צפוניים בדרכם למרכז; שמעו על "מפרץ החדשנות", ביקרו במפעל "דשנים", שמוציא אמוניה לבתי קירור, וקיבלו זריקת הרגעה מהמנכ"ל: "לאמוניה יש יחסי ציבור גרועים". הם לא שכחו לשגר הודעת קלישאה לעיתונות על "פצצה מתקתקת, אין־ספור חומרים דליקים ונפיצים ותחלואת יתר". באותה נשימה זרקו ש"בעניין הטיפול באיזוטנקים, יכולנו טיפה להירגע".

הם יכלו לשדר רוגע, בין היתר, בגלל נתוני המשרד להגנת הסביבה. שכן, כששואלים את המשרד מה מצב הזיהום במפרץ הכי מדובר, אנשיו מפנים בגאווה לקישור סקר סיכונים. זהו סקר שבוחן מה מידת הסיכון של המפעל ביחס למרחק ממגורי אוכלוסייה. המסקנה שעולה ממנו היא שבאזור המפרץ לא קיים סיכון לאוכלוסייה שאינו סביר, בהשוואה למקובל במדינות מפותחות.

אלא שאם שואלים את פעילי הסביבה על סקר הסיכונים הזה, הבטן שלהם תתפוצץ מביקורת. הם מתלוננים שהוא לא באמת משקף את מידת הזיהום. שמדובר בעצם בשלווה ללא כיסוי. גם מבקר המדינה לא ממש קנה את המציאות המדומה שמנסים לשדר במשרד להגנת הסביבה. בדו"ח שפרסם לפני כשנה, עלה שהפיקוח על מפעלים לא משהו, בלשון המעטה. נמצאו ליקויים משמעותיים בניהול מערכי הניטור הרציף והדיגומים בארובות המפעלים. המשמעות: אי אפשר לבדוק בכל רגע נתון ובכל מקום אם אמנם אין זיהום ומה מידת הסיכון לתושבים. המבקר הדגיש כי הציבור לא יכול לקבל באופן הזה תמונת מצב מהימנה ומדויקת על ריכוז המזהמים הנפלטים מהמפעלים.

לכך מצטרפים עוד מקרים, שבמזל רב לא גבו באזור אבדות בנפש. לאחרונה קרסה אחת ה"לבניות" המפורסמות במפרץ חיפה. הרשת נשטפה בפרץ נוסטלגיה על המבנה המוכר, אך השאלה מדוע לא שופץ אף שמצבו הרעוע היה ידוע, נזנחה. לפני פחות מחודש משאית שיצאה ממתחם בז"ן עם 20 טונות של גז בישול היתה מעורבת בתאונה. חודש לפני כן, בוצה ביולוגית נשפכה ממשאית שיצאה מבז"ן לרמת חובב. בעמותת מגמה ירוקה מצאו עוד מקרים: במאי לפני שנה אירעה דליפה בצינור המוליך גז בין מפעל דור כימיקלים לבז"ן. שלוש שנים לפני כן התרחשה עוד שריפה במכל בבתי הזיקוק. שנה קודם לכן היתה דליפה נוספת ברכיבי ציוד.

רשימת המקרים המאיימת הזאת הסתיימה בלא כלום, ולכן גם אף אחד מהם לא פתח מהדורות. אלא שבשביל אסון זיהום עצום - תשאלו את הלבנונים - צריך רק מקרה אחד חריג. מקרה אחד יותר מדי.

יפעת גליק היא מגישת "הזמן הירוק", מוסף טלוויזיה ופודקאסט בתאגיד השידור הציבורי כאן 11