שמחה גדולה בבתי הקפה של כפר המחבלים יעבד. בית המחבל נזמי אבו בכר, שזרק את הבלוק שהרג את הלוחם - לא ייהרס.
המחבל בן ה־50 יכול לחייך לעצמו בסיפוק. אחרי שהפך לגיבור הכפר, עוד מעט תזרום משכורתו מהרשות הפלשתינית.
רק דבר אחד מעיב על תחושותיו. דברי השופט ג'ורג' קרא מבג"ץ, שמעשהו לא היה קיצוני מספיק המצריך הריסת הבית. איזה עלבון. הוא יירגע כשעורכי דינו יסבירו לו שמדובר בשופט רחמן. אבל מעשהו הוא קיצוני מספיק. ופסק הדין שלו סולל את הדרך לאחרים לחקותו.
הריסת בתים נועדה להרתעה, אל מול סביבה תומכת טרור שממנה עלולים לצאת מחבלים נוספים. היתה תקופה שהריסת בתי מחבלים נעצרה וחודשה כאשר גברו גלי הטרור. כעיקרון, זוהי אינה סוגיה שפיטה אלא סוגיה ביטחונית ומדינית. בג"ץ אינו אמור להתערב בה כפי שלא התערב בסוגיית בקשות נפגעי הטרור וההורים השכולים לעצור שחרורי מחבלים.
מדוע פה, אפוא, בג"ץ מקבל את עתירות משפחות המחבלים? מדוע לא הסכים לדון בטענות נפגעי הטרור על הסכנות בשחרור המחבלים והפגיעה הנפשית בהם, כנפגעי עבירה? מדוע שם בג"ץ קיפל את דגליו בענווה? האם חלילה בשל מי שעומד בשני הצדדים: בצד האחד פלשתינים, הצד ה"נכבש", ובצד השני ה"כובשים"? התשובה הכואבת היא - כן.
הצו לבטל את הריסת בית רוצח חייל צה"ל עמית בן יגאל עלול לעודד ארגוני טרור לבצע מעשי רצח של בודדים. מדינת ישראל צריכה לערער על ההחלטה ובשלב השני לצמצם את סמכויות בג"ץ בסוגיות ביטחוניות ומדיניות. בידיים קשורות קשה להילחם בטרור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו