ביירות כמשל

חורבן שנגרם מרשלנות מופקרת יכול לקרות בכל מקום. אסונה של ביירות אינו הפיצוץ ומחירו הנורא, אלא העובדה שגם אחרי השיקום אין ללבנון סיכוי קרוב לקיים איכות חיים בת־קיימא ותקווה להימנע מן האסונות הסדרתיים המאפיינים את תולדותיה בדורות האחרונים. אלה נגזרים מן התרבות הקלוקלת שאימצו בניה. אסונה אינו תוצר החומרים הנפיצים שאוכסנו בנמל, אלא תולדת החומרים הרעילים שנצברו בראשה ובליבה. הזמרת הלבנונית הנערצת פיירוז (נהאד חדאד) קוננה (1983) על עירה האהובה ותהתה "כיצד הפך טעמה לטעם האש והעשן" ומדוע "כיבתה את פנסיה". התשובה החלקית מצויה בשיריה בדבר "פעמוני השיבה" בדרך ליפו ולבית שאן, והערצתה לנאצר בשנות ה־50. לאחרונה (2013) קבע בנה, המפיק המוזיקלי שלה ודוברה האישי (בציטוט שהוכחש באופן בלתי משכנע) ש"פיירוז אוהבת את חסן נסראללה ולו היתה במקומו של אסד היתה נוהגת בדיוק כמוהו".

בשנות ה־50 נהגו בישראל להתייחס ללבנון כ"שווייץ של המזרח התיכון". זמן קצר לאחר מכן דמתה יותר לסומליה. לאחר שביירות שוקמה פיזית, הביאו עליה הלבנונים שוב חורבן פוליטי וכלכלי, עמוק לאין שיעור מהרס הפיצוץ. בדיעבד התברר שביירות היתה יכולה לפרוח כאי קוסמופוליטי לבנטיני, גם במובן המכיל והפתוח של המילה, כמו אלכסנדריה ולהבדיל בגדד, בתנאי השלטון העות'מאני והקולוניאלי. הסממנים הסובלניים והנינוחים של המסגרות החברתיות והפוליטיות לא שרדו את התרבות הפוליטית של הלאומיות הערבית עם בוא העצמאות. משעה שהם עצמם עיצבו את גורלם, נחרץ גורלה של הפתיחות במרחב הציבורי ועלתה קרנה של הרדיקליות הנבובה. לו היתה ביירות מאבדת את נינוחותה וסובלנותה לטובת מסגרת לאומית מודרנית, אפשר היה לפטור את הגעגועים אל המתכונת הקודמת כנוסטלגיה כמעט "אוריינטליסטית" לסדר חברתי ופוליטי שזמנו עבר. אלא שכל המנגנונים המדכאים - מערכת הנאמנות השבטית והסממנים הפאודליים - נותרו על מכונם ועוד התעצמו בעזרת הכוח הריבוני. בביירות אמנם התחזק הדימוי של "החיים הטובים" שהטעה רבים, אך אלה לא היו אלא ציפוי נוצץ לשדרה רקובה בליבתה, שם מקנן הנגיף המוביל את החברה הזו שוב ושוב לחורבנה.

לבנון משקפת את הטרגדיה של הלאומיות הערבית, שחתרה בתקופה הפוסט־קולוניאלית להשיב לערבים ב"קיצורי דרך" רדיקליים את תפארת גדולתם בעבר, בלא לבנות את החברה ולהתאימה להתמודדות עם אתגרי המאה ה־20 וה־21. כבר בשנות ה־20 וה־30 התמסד זרע הפורענות, המטיל את צילו על לבנון עד היום, בכינון "לבנון רבתי", שצירפה את השיעים של הדרום, הסונים של הצפון והבקאע אל הישות הנוצרית המגובשת למדי בהר הלבנון. דווקא בביירות, הפתוחה למערב, באוניברסיטאות החופשיות יחסית מאימת השלטון, פרחו בשנות ה־40 וה־50 הרדיקליים, בקריאה לאחדות ערבית לשחרור פלשתין ולנקמה על תבוסת 1948. מחלציה של תנועת ה"קומיון אל־ערב", שקמה בביירות, יצאו תחילה הנלהבים שבתומכי המשיחיות הנאצרית ולימים הטרוריסטים הקשוחים של החזיתות, "העממית" ו"הדמוקרטית", לשחרור פלשתין. בשנות ה־70 הזמינה חולשתה של לבנון את השתלטותו של אש"ף ואת המעורבות הסורית העמוקה, שהוליכו לעשור וחצי של מלחמת אזרחים אכזרית והרסנית ולפלישה ישראלית, שהגיעה עד ביירות. לאחר תהליך שיקום קשה וממושך הביא שוב אותו חוסר אונים מתמשך של המדינה הלבנונית להשתלטותו של גורם רדיקלי אחר - חיזבאללה בגיבוי מאסיבי של איראן - לגרירת לבנון למלחמה לא־לה עם ישראל, ובסופו של דבר גם לקריסתה החברתית והכלכלית.

לחורבן הסדרתי הזה יש תירוצים ויש סיבה. התירוצים הם דורסנותה של סוריה, אלימותו של אש"ף, תוקפנותה של ישראל ומזימותיה של איראן. הסיבה היא הימנעות רב־דורית מופקרת של מנהיגי העדות והפלגים מבניין חברה, אומה ומדינה לבנונית מודרנית, חזקה ואחראית. כדי לחלץ את לבנון מהתמשכות אסונותיה, על מנהיגיה להתעשת ולכונן אותה עכשיו. הם לא יעשו זאת.