שיעור בהכנסת אורחים
השבת אנו פותחים בקריאתו של ספר חדש, החומש השלישי מבין חמשת חומשי התורה הוא ספר "ויקרא".
בפיהם של חכמינו מכונה הספר בשם "תורת כהנים" בשל הסיבה הפשוטה שחלקו הגדול עוסק בדיני הקורבנות, בחוקי הטומאה והטהרה שתפעולם וההקפדה על שמירתם ועל אכיפתם מופקדים בדרך כלל בידיהן של משפחות הכהנים העובדים בבית המקדש.
העם העדיף לקרוא לספר בשם ויקרא, כנראה על שמו של הפסוק הראשון בפרשה "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו לאמור".
האם יש כאן בחירה אקראית של שם הספר בשל המילה הראשונה בפסוק הראשון או שמא תובנה חינוכית עמוקה המקדימה את קריאת הפרשה כולה?
יש משהו מוזר בפתיחת הפרשה במילים הללו. עשרות פעמים לאורך החומשים מופיע המשפט "וידבר ה' אל משה לאמר" כמקדים לקבוצת הוראות או מצוות. אבל בשום מקום אין משפט מקדים שנוסחו הוא "ויקרא אל משה". אפילו זהותו של הקורא אל משה נעדרת במשפט הזה, והיא מתגלה לנו רק בחלקו השני של המשפט, כאילו מישהו לא ידוע קרא לו.
מדוע להציג את הדברים באופן הזה? יש מרבותינו (שלמה יצחקי למשל) שפירשו את המילה "ויקרא" כסוג של הבעת חיבה, כאילו האלוקים אומר למשה בטרם הוא מצווה עליו דברים עד כמה הוא אוהב אותו. זה אולי רמז לכך שאי אפשר לצוות על אדם לעשות משהו בטרם מפגינים כלפיו אהבה ואמון.
אלא שבלשון המקרא אין הדברים נדמים כגילוי מיוחד של אהבה. אחרים הציעו כי משה עצמו היסס להתקרב אל המשכן שהפך להיות "מעון המגורים הרשמי" של אלוקים עד שיקראו לו, שהרי לא מנומס להיכנס לבית שמישהו מתגורר בו בטרם קוראים לך באופן רשמי.
חכמינו בתלמוד הציעו נתיב שונה של פרשנות. "למה הקדים קריאה לדיבור? למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קוריהו". בעקבות משפט זה, נראה שמדובר בסוג של שיעור בנימוסים ובהליכות. אם ברצוננו לדבר עם מישהו, לא נאה להתחיל בשיחה לפני שקוראים לו. מדוע? כי מדובר בבן אדם שיש לו שם, זהות, רגשות ומחשבות.
לא מתפרצים אליו כך סתם באמצע החיים בקריאת "אתה שם עם החולצה הכחולה" או קריאת קרב אחרת.
* * *
האדם אינו רובוט מתוכנת וחסר לב ורגש שדי בהקשת מקש כדי להפעילו. האדם, גם אם הוא עובד אצלנו, ומשה הוא עבד של האלוקים - הוא עדיין אדם ומגיע לו יחס אנושי אלמנטרי. לקרוא לו בשמו, אולי לשאול לשלומו ולהציע לו כוס קפה ואחר כך להתחיל לבקש או לדרוש ממנו לבצע את המשימות שבאחריותו.
מתברר שדווקא כשבאים לעסוק בענייני ציבור בכלל, ובעולם של מקדש ועבודת האלוקים בפרט, ההנחיה הזו צריכה להדהד בראש חוצות. באופן טבעי, עבודת הקודש וכל עשייה ציבורית משמעותית יוצרות התלהבות רבה בלב האדם הפועל במסירות רבה בעבודתו.
מכיוון שכך, עלולה מחשבה מתועבת לחדור למוחו של האדם, כי בנסיבות אלו הוא פטור מהלכות דרך ארץ וכי הוא יכול להניחן בצד. יכול הוא לרמוס כבודם של אחרים, והכל לשם שמיים.
דווקא על הרקע הזה נחוץ לחדד את ההנחיות המוסריות הטבעיות כמבוא לעולם הקורבנות.
דרך ארץ קדמה לתורה, וכבוד האדם שאליו אנו פונים ומדברים אינו אמור להימחק בגלל הרצון שלנו לקדם את עבודת הקודש.
גם ההסבר שמשה לא רצה להיכנס בטרם יקראו לו מחזיר אותנו לעולם המוסר הטבעי, המכבד את פרטיותו של הדר בבית למרות הרצון העז של כולנו להיות איתו ולשמוע את דבריו. משה משתוקק לשמוע את דבר האלוקים, אבל יודע שלא נאה להידחף אם לא קראו לך, כיאה למי שערכים של נימוס ודרך ארץ מושרשים בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו