המרד על נהר האסי

בכל הכבוד, המאבק החשוב ביותר שמתנהל היום בארץ הוא לא המאבק בבלפור, אלא המאבק בניר דוד. ניר דוד הוא קיבוץ בעמק המעיינות. את כל תושביו אפשר להכניס לתוך מגדל מגורים אחד ברמת גן, ובכל זאת אנחנו מדברים עליו. מדוע? כי הקיבוץ ניכס לעצמו את אחד הנחלים היפים בארץ - נחל אסי - ומונע כבר שנים בכוח ובאופן בלתי חוקי את הכניסה מכל מי שאינו חבר קיבוץ או אחד מאורחיו בצימרים הפסטורליים שעל גדות הנחל. התארגנות של צעירים מבית שאן בשם "משחררים את האסי" דורשת לפתוח את הנחל לציבור.

כמו שהמאבק בבלפור הרבה יותר גדול מנתניהו, גם בניר דוד השאלה על הפרק הרבה יותר גדולה מאשר נחל האסי. בשני המקרים זו אותה מלחמת תרבות נושנה: למי שייכת המדינה הזאת? הקיבוצניקים מדברים בשם אבות־אבותיהם הסוציאליסטים שהפריחו את השממה ופעלו לאור עקרונות השיתוף, הצדק והאחווה, אבל כל מי שרואה אותם עומדים בשער הכניסה לקיבוץ לא יכול שלא לחשוב על בעלי חוות בעומקה ארה"ב, הצווחים "private property" על כל המתקרב.

סבא וסבתא ייבשו ביצות לאור הסוציאליזם, והנכדים הפכו את הקיבוץ לפיסת נדל"ן מסוגרת, שלינה בחדרי האירוח שלה תעלה לכם אלפי שקלים. לפי ההיגיון הזה, ספק אם תושבי ניר דוד יכולים לנסוע בכביש שלצד הקיבוץ, שהרי אבות־אבותיהם של תושבי בית שאן הם אלה שסללו אותו בחום הקופח של העמק.

ואולי אין פער גדול כל כך בין הסבים לנכדים. גם סביהם של צעירי בית שאן הגיעו להפריח את העמק, וגם אז כניסתם לקיבוץ נמנעה, אלא כפועלים הנתונים לחלוטין לחסדם של חברי הקיבוץ, אדוני הארץ. גם אז הקיבוצים דחו את יוצאי המזרח כשותפים שווים וגם אז, בזמן שהיו עסוקים בוויכוחים סוערים על הזרמים השונים בסוציאליזם, הם היו בעלי ההון המעסיקים, המדכאים את הפרולטריון מעיירות הפיתוח. "העשירים עם הבריכות מהקיבוצים" קרא לזה בגין, שנתן את האות לביטול משטר הפריבילגיות ארוך השנים.

אבל בינתיים ישראל השתנתה. לחלוצי בית שאן נולדו נכדים, ואלה ממש לא מתכוונים להכיר תודה לקיבוצים ששמרו (לעצמם) על הנחל. זה לא דור הסבים התמים שחשב "למה שיהודי יתנהג אלי ככה". זה גם לא דור ההורים שעשה הכל כדי להשתלב ולצאת מכיסי העוני שיצרו עבורו. זה דור חזק ובטוח, שכבר מבין היטב שהבדיחה היא על חשבונו, ובמקום להתבכיין הוא יוצא לפעול.

גם בבלפור וגם בבית שאן צעירים צועקים "עכשיו תורנו". בצד אחד רבים מהם מתכוונים להעברה דורית של מקל הפריבילגיות ולמחאה נגד "הליכודניקים שגנבו לנו את המדינה". לזה בדיוק מתכוון יהונתן גפן כשהוא כותב על צעירי בלפור "הייתי מאוד ממליץ להם להיוולד ב־1947, כמוני למשל, במדינה שהיתה נס, בארץ בלי ליכוד ובלי כיבוש ממאיר וקולוניות". ואם אי אפשר להיוולד בשנות ה־50, אפשר להביא אותן אלינו.

בבית שאן הסיפור אחר לגמרי. שם רוצים לקטוע את הפתולוגיה ולשנות את יחסי הכוח מהשורש. צעירי בית שאן לא נלחמים רק על האסי, הם נלחמים על דמותה של ישראל. הם אלה שדורשים דמוקרטיה ושוויון אמיתי, הם אלה שנלחמים בשחיתות - שניר דוד הוא רק קצה הקרחון שלה. צעירי "משחררים את האסי" הם גיבורי התקופה. הם ישראל החדשה והיפה.