צריך להסיר את האיום באיבו

יותר מ־1,800 שקלים בשנה משלם כל עובד שמאוגד בהסתדרות ומשתכר ברוטו 17,000 שקלים. בעלי השכר הנמוך יותר משלמים 0.9% משכרם. גם עובדים לא מאוגדים בהסתדרות, שהיא הצליחה להחיל עליהם הסכם קיבוצי, או צו הרחבה, משלמים "דמי טיפול ארגוני" בשיעור פחות במקצת - 0.7% משכרם (כ־1,560 שקלים בשנה).

מדובר בהכנסות של עשרות מיליוני שקלים בשנה שנעלמות מהעין הציבורית, מכיוון שההסתדרות כ"אגודה עות'מאנית" משוחררת מחובת השקיפות של דו"חותיה. ההסתדרות נהנתה מחסות מפלגות השלטון עד לשנת 1977 - או במידה מסוימת ההפך הוא הנכון - השלטון נהנה מחסות ההסתדרות. בכל מקרה כך הושגו תקדימים בלתי סבירים בעליל, כמו כפיית החברות על כלל עובדי הארגון, במקרה שהושג שליש יציג בלבד. בדרך זו ההסתדרות פונה לחברות ולארגונים, מאתרת אנשי מפתח, מציעה להם תפקידים בוועד שיוקם ושולחת אותם למשימת החתמה של שליש מהעובדים. כך מתעוררים העובדים בבוקר, יחד עם ההנהלות, ומגלים שהם מיוצגים על ידי ארגון עובדים שנכפה עליהם וכמובן הם מחויבים מאותה העת להפריש לארגון את דמי החבר.

כעת, הארגון הזה מנסה לכפות עצמו על ציבור עצמאים שעלול למצוא עצמו נושא בעלות חודשית נוספת, שתייקר את המוצרים והשירותים של כלל המשק ותאפשר להסתדרות לאיים בשביתות בשם עוד רבבות עצמאים.

מבחינה מוסרית אל לממשלה הזו לאפשר התרחבות של ארגון נעדר שקיפות; אל לממשלה לאפשר לארגון הזה לכופף את ההגדרה הבסיסית של "רוב" ואל לה לאפשר לארגון שכבר כעת הוא מונופול עובדים להמשיך לכפות עצמו על עובדים נוספים.