תוכנית ההתנתקות מהדמוקרטיה | היום

"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

תוכנית ההתנתקות מהדמוקרטיה

, עודכן
0

בשנת 2001, עת הייתי תלמיד בתיכון ירושלמי, השתתפתי יחד עם חבריי לספסל הלימודים במפגש בגבעת חביבה עם ערבים־ישראלים בני גילנו מבית ספר בנצרת. התקופה היתה סוערת במיוחד: כחצי שנה לאחר אירועי אוקטובר, חודשים ספורים אחרי ניצחונו של אריק שרון על אהוד ברק ובעיצומם של גלי הפיגועים הידועים כ"אינתיפאדה השנייה".

בקרב התלמידים הערבים נתנה את הטון קבוצה קיצונית במיוחד שחבריה התגאו בחברותם ב"נוער בל"ד". הם לא התביישו להביע תמיכה בפיגועי התאבדות ("ההתנגדות לגיטימית") ולשאת דברי שבח והלל לחסן נסראללה ש"הבריח את צה"ל מלבנון" כשנה קודם לכן. בימים כתיקונם הייתי מורגל להיות קול ימני די בודד בבית ספר שכמעט כל תלמידיו ומוריו על טהרת השמאל - אך למרות הציפיות הנמוכות הצלחתי בכל זאת להתאכזב מחבריי הירושלמים. במהלך המפגש, מרביתם התמסרו לקונצנזוס שהתגבש בכיתה כי תנאי הכרחי לכינון "שוויון מלא" הוא חיסול זהותה הציונית של ישראל.

רגע לפני שהופרחו יונות השלום בכיתה, פניתי למשתתפים הערבים בדיון: "משקרים לכם", הבהרתי, תוך שציינתי כי ה"הסכמות" שאליהן הגיעו עם חבריי מהשכבה לא יהיו מקובלות על 99% מאזרחי ישראל היהודים. הירושלמים התרעמו וטענו כי "דווקא הרבה מסכימים איתנו", כשהם נתלים בייצוג הנרחב לעמדותיהם מעל דפי העיתונים ומסכי הטלוויזיה. בתגובה הסברתי כי מדובר בהוכחה ניצחת דווקא לניתוק בין התקשורת לרוב מוחלט מהציבור הישראלי.

נזכרתי באירוע החצי־נוסטלגי הזה לאור השיר שפרסמה אחינועם ניני בשבח ההפגנות בבלפור. "מה היא דמוקרטיה? רק שלטון הרוב? לא נכון! ובגלל זה יצאנו לרחוב, דמו־דמו־קרטיה", שרה ניני, תוך מחיאות כף קצובות. ניני מבטאת את הדיסוננס העמוק בין מפגיני השמאל בבלפור ודובריהם בתקשורת - לבין המציאות: ככל שהם הופכים לפחות דמוקרטים - קרי מתנכרים לעקרון היסוד של שלטון הרוב - כך הם רוצים יותר "להציל את הדמוקרטיה".

ההפגנות בבלפור אינן נגד שחיתות או בעד "ערכים דמוקרטיים", אלא נגד העובדה הפשוטה שהשמאל הפסיד בבחירות, כלומר נגד הדמוקרטיה. תרבות השקר יסודה בעיוות שלפיו 5-8 אחוזים בלבד מהציבור היהודי המגדיר עצמו "שמאל", לפי סקרים שונים כ־90% מעמדות הכוח במוסדות המעצבים ומשפיעים על התודעה, ומרשה לעצמו לדבר בשם "העם". זהו גם ההסבר לתופעה המשונה שבה אנשי תקשורת שהם או חבריהם הותקפו פיזית על ידי מפגינים, ממהרים לתרץ את האלימות ("התוקף הוא אמן, מוזיקאי שהוציא זעמו על התקשורת"), ומנגד מגמדים ואף מתכחשים להסתה פרועה נגד ראש הממשלה ומשפחתו.

15 שנים בדיוק לאחר ש"הרוצח" אריק שרון הפך לאתרוג האולפנים רק כי גירש יהודים מביתם בעזה ובצפון השומרון, השמאל והתקשורת מבצעים בימים אלו תוכנית התנתקות מהדמוקרטיה הישראלית. במקום להמשיך ולהילחם על קול העם, ראשי המוחים מתארחים לראיונות חנפניים בביטאוני השמאל, שבהם הם מאיימים עלינו באלימות ובמלחמה. אל תאיימו עלינו. שלטון מחליפים בקלפי - לא ברחובות. ככה זה עובד, בדמו־דמו־קרטיה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר