ריבונות: האם בלמו את נתניהו?

"תוכנית טראמפ" היא "תוכנית נתניהו". את זה אפשר להבין מהתבוננות בריצה המדינית למרחקים ארוכים של נתניהו מ־1996. לעומת זאת, טראמפ אולי שוכנע לסגת מהצעד הפותח: החלת ריבונות לפי הגבולות המיועדים, למרות הווטו הפלשתיני הצפוי. נראה שטראמפ מתנה ביצוע בהסכמת מי שבוודאי לא יסכימו - גנץ ואשכנזי, האמונים על שמרנות ביטחוניסטית חסרת אופק.

מה יעשה נתניהו? האם תיבלם הריבונות, כמו שנבלמה המתקפה על איראן בעשור הקודם? אז נקט נתניהו דרך עקיפין: התקפה על בעל הברית החשאי של איראן, נשיא ארה"ב אובאמה, בנאום בהזמנת הרוב הרפובליקני בסנאט. זה נראָה אז כמו פעולת ייאוש לאחר תבוסה לברית אובאמה־איראן, ועכשיו אנחנו יודעים שהמאבק עם איראן בעיצומו ועדיין לא הוכרע.

נתניהו הניח, והנחתו אושרה לבסוף, כי הסכמי אוסלו הם שלב בדרכה של ההנהגה הפלשתינית להגשים תוכנית לערעור ישראל באמצעות הגירה וטרור. הוא לא היה יכול לבטל את ההסכמים, ואף הוסיף עליהם הסכם חלוקה בחברון. אבל מאז ניהל מערכת בלימה נגד תוכנית הפלשתינים באמצעות העלאת דרישות שדחייתן תחשוף את האסטרטגיה ההרסנית שלהם. העיקרית שבהן: הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי והגשמתה בישראל. היא הועלתה יחד עם דרישות אחרות לצד הסכמתו המאוחרת (2009) שתוקם מדינה פלשתינית - מוגבלת בריבונותה.

המערכה בת רבע המאה הזאת עדיין לא נגמרה. היא כמעט נכשלה אחרי תבוסות נתניהו בבחירות של 1999 ו־2006. היא היתה נכשלת אז, לולא סירבו הפלשתינים להצעות השלום של ברק, קלינטון ואולמרט, ובייחוד לאלו של אובאמה הפרו־פלשתיני. זה לא היה רק "מזל" של ישראל: הפלשתינים סירבו לכל הסכם שהגשמתו היתה מסכלת את האסטרטגיה ההרסנית שלהם להציף את ישראל במהגרים ובטרור, או אפילו מעט מפריעה לה. הם אינם מעוניינים במדינה פלשתינית כשלעצמה, אלא רק במדינה שתאפשר להם להכריע את ישראל. לכן התעקשו על הגירה ערבית, ולכן שללו כל הכרה במדינת לאום יהודית. הם אישרו אפוא את תוקף ההבחנה שהיתה ביסוד התנגדות נתניהו להסכמי אוסלו. יש בתוכם ויכוחים פנימיים רק על המועד הנכון להפעלת מסע של טרור.

נתניהו בוודאי הבין שמערכת בלימה לא תצלח לאורך זמן - את זה השמרנים הביטחוניסטים שלנו אינם מבינים. נחוץ מענה אסטרטגי יציב, שיעקור את התקווה ההרסנית. ריבונות בבקעה היא אינטרס חיוני של ישראל, מפני שהיא מסכלת את האמצעי האסטרטגי העיקרי שבידי ההנהגה הפלשתינית: קשר קרקעי לעולם הערבי בעל היתרון הדמוגרפי העצום על פני ישראל. התפוררות העולם הערבי רק מחריפה את האיום ואת ההכרח להתמודד איתו באמצעות ריבונות בבקעה. מצד שני, ריבונות בבקעה אינה מסכלת את האפשרות להגדרה עצמית פלשתינית, מפני שמספר תושבי הבקעה הפלשתינים זניח.

זו פעולה חיונית, גם אם יש לה התחלה של לגיטימציה בינלאומית, אך גם ללא לגיטימציה כזאת. די בזה שנחיל ריבונות, כי ביטולה יצריך 80 ח"כים או משאל עם, ולכן "העולם" (מונח המבטא הפחדה עצמית) יתקשה מאוד לאלץ את הנהגת ישראל לבטל אותה. בכל מקרה, גם אם טראמפ יברך על המהלך, וגם אם לא יברך, הוא יחייב מאבק מדיני ארוך וממושך ויגבה מאיתנו מחיר. אבל הוא חיוני לנו - וחיוני לאפשרות של שלום בינינו לערבים, לרבות הפלשתינים, על בסיס השלמתם עם מדינת לאום יהודית במרחב "שלהם".

נחזור לשאלת הפתיחה: האם נתניהו הגיע אל הפרי ולא יקטוף אותו? האם ישלים את המהלך המדיני הארוך בהישג היסטורי ויכריע את גנץ ואשכנזי בממשלה ובכנסת - או יירתע בפני טראמפ, בפני "העולם"? גם אם יירתע, תבוא הנהגה אחרת ותחיל לבסוף ריבונות בשדרה המזרחית החיונית לישראל, אולי במחיר כבד יותר. לא יצליחו לקחת מאיתנו את חפץ החיים.