שש שנים: תחזירו אותם כבר הביתה

לפני שש שנים אחי, אורון, לוחם גולני, שלחם במבצע צוק איתן, נחטף דרך מנהרה וגורלו לא ידוע עד היום. שעות ספורות לאחר חטיפתו, חמאס יצא בהצהרה שאורון בידיו.

אורון נלחם בשביל כל אחד ואחת מכם, כדי שתוכלו לישון בלילה בשקט, ללכת לעבודה, לגדל ילדים. הוא עשה את זה בשביל האזרחים ובשביל שרי הממשלה כאחד.

אני מחכה כבר שש שנים, 2,190 ימים, לאח שלי שיחזור הביתה משבי חמאס. מחכה שמישהו בממשלה הזו יתעורר, יעצור רגע ויעשה; לא יגיד, יעשה. שש שנים זה מעל ומעבר.

מאסנו בדיבורים ובסיסמאות. תחזירו את אח שלי הביתה, תחזירו את הדר, תחזירו את השבויים והנעדרים. מה קרה לנו? איפה הערכים שעליהם גדלנו? איפה "תדע כל אם עברייה"?

מדינת ישראל בורחת מאחריות ומפקירה בלי בושה את חייליה מאחור בשדה הקרב. מקבלי ההחלטות יודעים שהדרך היחידה להחזיר את הבנים הביתה עוברת דרך עסקת חילופי שבויים, אבל המדינה לא עושה דבר כדי לקדם הסכם כזה. בכל פעם מתעסקים בדבר אחר; היום זה קורונה, מחר זה יהיה משהו חדש.

המדינה צריכה להתעשת ולשבת עם חמאס אל שולחן המשא ומתן ולהתחיל לדבר. הרי בכל מקרה המדינה משחררת בכל שבוע איש חמאס או שניים מהכלא הישראלי, וזאת מבלי לבקש תמורה. אז למה לא להתנות את זה במשהו שיקדם את הנושא של החזרת חיילינו? מאז ומעולם עשתה ישראל עסקאות להחזרת חיילינו מהשבי. מה השתנה?

חמאס טען וטוען כבר תקופה ארוכה שישראל היא המכשול בדרך להסכם, שישראל אינה רצינית ושהסכם כזה לא מעניין אותה. זה עצוב, מאכזב ומכעיס. למה אני צריך להילחם נגד המדינה שלי? נגד המדינה שאורון נלחם בשבילה?

זה לא הגיוני בשום צורה שבשש השנים שחלפו מיום חטיפתו של אחי, לא התקדמנו במילימטר לעבר הסכם שיחזיר אותו ואת שאר השבויים הביתה. זה אומר המון על סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות, או שאולי נכון יותר לומר - על מה שלא נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם.

נמאס לי להגיע לשיחות עם ראש הממשלה, עם שרי הביטחון שמתחלפים, ולשמוע אותן ההבטחות בדיוק, לצאת מהפגישות ולדעת שפעם נוספת שום דבר לא התקדם, כי הם לא יגידו לנו שזה לא באמת מעניין אותם.

אני לא מבקש הרבה. לא זהב ולא כסף. אני רוצה את אח שלי בבית. הוא נלחם בשבילכם, המינימום שתוכלו לעשות זה להילחם בשבילו.

מנהיגים אמיתיים נמדדים בקבלת החלטות, ופה הם לא מקבלים החלטות, הם פשוט בורחים מהן. אז די, מספיק, תעשו מעשה, תגאלו אותנו מייסורינו, את אבא שלי כבר איבדנו שנתיים לאחר חטיפתו של אורון. למה אתם מחכים, שנמות כולנו?

אני רוצה את אחי בבית, איתי, כמה שיותר מהר. "כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִך מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".