"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אל תעירו אותנו: לידס חזרה לפרמייר ליג

,עודכן

אני כותב את השורות הללו ומרגיש שאני חולם. לידס יונייטד, קבוצתי האהובה, סוף-סוף עשתה זאת וחזרה לבמה המרכזית של הכדורגל האנגלי.

לאחר 16 שנים של אכזבות מרות, שלא פעם הביאו אותי למצב של ייאוש מוחלט, נפל בסופ"ש הפור, והמסע המייסר לעבר הפרמייר ליג הגיע לסיומו.

אהבתי ללידס יונייטד, אם תרצו "הלבנים", "יונייטד" או "הטווסים", שלפני תשעה חודשים חגגה 100 שנים להיווסדה, החלה באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת, כשהייתי ילד בן .9 ותודה לאבי היקר.

בילדותי, אחי הבכור ואני אהבנו שתי קבוצות: את מכבי ת"א בישראל וכאמור את לידס באנגליה, שנתפסה אז בעיניי כקבוצה רחוקה ובלתי ידועה. באותן השנים, אלה ללא האינטרנט והכבלים, הליגה האנגלית, שהיתה אהודה מאוד בארץ, כמעט לא שודרה בטלוויזיה.

הזמן הכמעט יחיד שניתן היה לראות משחקים מאנגליה היה ביום חמישי בערב, בתוכנית הספורט "משחק השבוע", ששודרה בערוץ הראשון והיחיד (כפי ששיקף היטב המערכון "לה מרמור" של חברי "לול"). שם לראשונה צפיתי בקבוצתי לידס, שבסוף אותה עונה (1974) זכתה באליפות השנייה בתולדותיה. השנים 1974-1969 נחשבות לזוהרות ביותר של לידס, כשהודרכה על ידי המאמן האגדי דון ריווי. על המגרש כיכבו אז שחקנים כמו הקפטן בילי ברמנר, ג'וני ג'יילס, פיטר לורמיר (שאימן בישראל), אלן קלארק ונורמן האנטר.

בתקופה הזאת היא זכתה בשתי אליפויות, בגביע האנגלי ובגביע ערי הירידים. היא גם פספסה לפחות שתי אליפויות נוספות וגביעים נוספים ואת היהלום שבכתר - גביע אירופה לאלופות (,1975 הפסידה בגמר לבאיירן מינכן).

בעקבות חילופי המשמרות בקבוצה היא איבדה מהקסם שלה, וכעבור שבע שנים (1982) ירדה לליגה השנייה, שם דשדשה לאורך שנות ה-80.

במהלך השנים הללו הפכו ליברפול, מנצ'סטר יונייטד וארסנל לחביבות הקהל הישראלי, אך עבדכם הנאמן המשיך לעקוב אחרי משחקיה דרך שידורי הרדיו האנגלי של בי.בי.סי וכתבות מזדמנות.

בסוף שנות ה-80 חזרה לידס לליגה הבכירה, ואז גם הגיע הרגע שלי: הביקור הראשון באצטדיונה אלנד רואד. זכיתי לצפות במאמן הווארד וילקינסון ובשחקנים גורדון סטארכן, גארי ספיד, גארי מקליסטר, ובהמשך גם בצרפתי אריק קאנטונה. היא זכתה באליפות מרגשת (,(1992 שאותה אני זוכר כאילו זה היה אתמול.

עד תחילת שנות האלפיים שהתה הקבוצה בעיקר בצמרת הפרמייר ליג, אך משבר ניהולי חריף וחובות עתק הובילו להידרדרות עד לליגה השלישית.

עכשיו, בעקבות חזרתה לפרמייר ליג, אני מקווה שיתחיל עידן חדש, כיאה למועדון שנחשב לאחד החשובים והידועים בנוף הכדורגל באי הבריטי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר